רבי יעקב שׂשׂפורטשׂ (ה’ש»ע, 1610 – ה’תנ»ח, 1698) היה רב ותלמיד חכם, מגדולי ומראשוני הלוחמים בשבתאות.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד לרבי אהרן באוראן, אלג’יריה למשפחה מצאצאי הרמב»ן.[1] בגיל שמונה עשרה נבחר לכהן כדיין בקהילת תלמסאן באלג’יריה, ובגיל 24 נבחר לכהן כרבה של עיר זו, ושל קהילות נוספות בצפון אפריקה. נרדף על ידי הממשל הספרדי והוכנס לכלא. עקב זאת עזב את אלג’יריה למרוקו, והתיישב שם בסאלי. מפחד הכנופיות והשלטון המושחת ברח להולנד הליברלית, והתיישב באמסטרדם בערך בשנת תי»א (1651). בשנת תי»ב (1652) הדפיס את ספרו «תולדות יעקב», מפתח הפסוקים לתלמוד הירושלמי. בתחילת שנת תט»ז (1656) היה בין חברי המשלחת של ר’ מנשה בן ישראל לאוליבר קרומוול בלונדון כדי לבקש ממנו רשות ליישב יהודים באנגליה. מפעם לפעם חזר לצפון אפריקה, ושלוש שנים אחר כך נשלח בשליחות דיפלומטית מטעם מלך מרוקו למלך ספרד. בשנת תכ»ד (1664) התמנה לרב בלונדון, אך שנתיים אחר כך עזב להמבורג עקב מחלת הדבר שהשתוללה בשנת 1666. בשנים ה’תל»ח-הת»ם שהה בליוורנו, ובדצמבר 1680 הסתכסך עם הקהילה ורבניה.[2]
התקופה השנייה באמסטרדם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת תמ»ד (1684) חזר לאמסטרדם, שם עמד בראש ישיבת «עץ חיים» ולאחר פטירת הרב יצחק אבוהב דה-פונסיקה מילא את מקומו ברבנות עדת הספרדים. נפטר באמסטרדם, בד’ באייר תנ»ח (1698) ונקבר בבית הקברות הפורטוגזי בית חיים באודרקרק שליד אמסטרדם ומצבתו נשארה שלמה עד היום. את מקומו ברבנות הקהילה מילא רבי שלמה די אוליוירה.
מלחמתו בשבתאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סביב שנת תכ»ו, החלה תנועת המשיחיות של שבתי צבי לקנות אחיזה אצל נפשות מתרבות והולכות, והוא עמל בכל כוחו לשכנע את ההמונים לא לנהות אחרי «מצג השווא», כהגדרתו, של שבתי צבי. בספרו הגדול «ציצת נובל צבי» (ד’ חלקים), אותו השלים בהמבורג בשנת תל»ג (1673), הוא פורס את כל המאורעות הקשורים בשבתי צבי, אך הספר לא נדפס בחייו, ואף לאחר מכן, עד לשנות ה-50 של המאה ה-20, לא נדפס בשלמותו. קיצור מהספר, תחת השם «קיצור ציצת נובל צבי» (נערך על ידי היעב»ץ) יצא בשנת תצ»ז (1737) ביחד עם ספר השו»ת שלו, «אוהל יעקב».
יש הטוענים שהאגרות נגד שבתי צבי שהדפיס בספרו היו חריפות בהרבה מהאגרות ששלח בפועל, ושבדיעבד ניסה ששפורטש להעלים את העובדה שבמשך תקופה מסוימת היה יחסו לשבתאות אמביוולנטי[3]. אין גם להוציא מכלל אפשרות, שבאגרות, אותן שלח בפועל, חשש להביע את דעותיו התקיפות כנגד השבתאות, שהייתה אז נחלת רוב הקהילה, ואנשים שהתנגדו לה סבלו רבות.
יחסו החריף והמתנצח בא לידי ביטוי גם במשא ומתן הלכתי, ובמכתב לרבי שאול מורטירה הוא כתב: «אף שתראה אותי דופק על שעריך בידיים עסקניות ובכתיבה תמה, לא בעבור כבודי כי אם בעבור כבוד תורת אלוקינו לגלות האמת, כאשר דרכי עם כל גדולי ורבני הגלילות אשר עמי ימתיקו סודם בכתב ובעל פה, וכתביהם מארץ מרחקים לשאול דעתי» (אוהל יעקב דף י»א עמוד ב). דבריו היו בעיניו כאמת מוחלטת שאין לערער אחריה.
