נז״א ויום כיפור: לא הכול נסלח

הבוגדים הראשונים

תפילת העמידה, התפילה המרכזית בליטורגיה היהודית, כללה במקורה שמונה עשרה ברכות. ברכה נוספת נוספה בימי רבן גמליאל. שלוש עשרה מהברכות הן בקשות. אנו מבקשים מה׳ בינה, סליחה, רפואה, פרנסה, משפט, גאולה ועוד. אבל הבקשה שנוספה מפתיעה בתוכנה.

בנוסח הספרדי פותחת הברכה במילים: “למינים ולמלשינים אל תהי תקוה”. שתי ההתנהגויות האלה, בגידה בברית עם ה׳ ובגידה בעם, באות בדרך כלל יחד. הבקשה הזאת שונה מכל האחרות. איננו מבקשים דבר לעצמנו, גם לא טובה חומרית. אנו מבקשים שה׳ יגן עלינו מפני האויבים מבפנים.

התלמוד (ברכות כח ע”ב) מספר שאחרי חורבן בית המקדש, בסביבות שנת 90 לספירה, התכנסו החכמים ביבנה. רבן גמליאל ביקש לנסח בקשה חדשה ולהוסיף אותה לנוסח המקודש של העמידה. זה דבר יוצא דופן.

רבן גמליאל העז לשנות מבנה תפילה שקבעו חכמים ונביאים ולהוסיף לו בקשה חדשה. למה? כי צצה בעיה חדשה. העם היהודי איבד את ריבונותו. לא היו לו עוד שופטים ובתי דין משלו, והוא חי תחת שלטון רומא, שלא אהבה את היהודים כלל. במציאות החדשה, יהודי יכול היה להגיש לשלטונות האימפריה האשמה נגד יהודי אחר, ולסכן את חירותו, את רכושו ואפילו את חייו. לקהילה היהודית כבר לא הייתה סמכות על אותו אדם. בימים רגילים, כשהיה בית דין ופרץ סכסוך בין יהודים, נהגו לפי כללי התורה: דרישה להוכחות ברורות ולעדים שמעידים בפנים גלויות, לפני שמרשיעים אדם.

אבל עכשיו, אם יהודי הלך לשלטונות רומא להלשין על יהודי אחר, כמו בסיפור קמצא ובר קמצא, המצב התהפך. הנאשם איבד את חזקת החפות עד שתוכח אשמתו, ואילו המלשין נהנה מ”זכות יתר”: אמינות מלאה, הלכה למעשה. למה?

כי האשמה נגד יהודים מפי מי שאינו יהודי עוררה חשד: אולי יש כאן שנאה, אנטישמיות או אינטרס כלכלי. אבל כשההאשמה באה מיהודי, היא קיבלה מיד אמינות מיוחדת. והשלטונות הרומיים, שתמיד שמחו להזין את התעמולה האנטי-יהודית שלהם, קיבלו אותה כמתנה על מגש של כסף: “אם יהודי מלשין על יהודי, זו בוודאי האמת”.

די במילה אחת שלך

המלשין והמין יכול היה גם להרוויח אישית מהבגידה: הגנה מהשלטונות, טובות הנאה, נקמה, יוקרה, או פשוט הסיפוק שבהשמדת יריב מבני עמו בקלות רבה. ליהודים, מצדם, לא היו כלים משפטיים לעצור את הבוגד, להעניש אותו או לנטרל את הנזק.

מי שהשמיץ את עמו נקרא בפי חכמינו מלשין, או מוסר: מי שמוסר את אחיו לידי האויב. המלשינים הפכו לסכנה חריגה, לאיום הגדול ביותר על הקיום הקולקטיבי של העם היהודי. הבעיה הזאת הייתה גדולה מכל שאר צורכי העם. לכן החליטו חכמינו לנסח “בקשה לאומית” חדשה ולהכניס אותה לעמידה. כשהקהילה אינה יכולה להתגונן מפני בוגד, לא נשאר אלא לפנות לעזרת שמים. והם עשו זאת באופן רשמי וקבוע, לא כהוראת שעה, כי הבינו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שהעם היהודי יעמוד מול מציאות כזאת.

הברכה הזאת היא תזכורת קבועה, לא בספרי ההיסטוריה ולא בחקיקה שולית, אלא בלב חיינו הדתיים: בעמידה, התפילה שאנו אומרים בחגיגיות הגדולה ביותר שלוש פעמים ביום.

נזק לא אגבי

לפני ימים ספורים היהודים בעולם היו בהלם. סרט תיעודי בשם NAZA, בעברית “נזק אגבי”, שם שבאנגלית ובספרדית נשמע בהכרח כמו צירוף של GAZA ו-NAZI, זכה בפרס המיוחד של חבר השופטים בפסטיבל הסרטים בוונציה, אחרי תשואות עמידה חסרות תקדים שנמשכו כמעט 25 דקות.

זו הפקה של שני עיתונאים ישראלים, יהודים, מהשמאל הקיצוני. הסרט טוען שבמלחמה בעזה, שהחלה בטבח השבעה באוקטובר, צה”ל התיר במכוון הריגה של אזרחים חפים מפשע רבים בהחלטות התקיפה, השתמש במערכות בינה מלאכותית לבחירת מטרות, ולא עשה דבר כדי לצמצם את הפגיעה. במילים אחרות, הסרט מספק לאנטישמים את התחמושת שהם צריכים כדי לאשש את ההאשמה המגוחכת ב”רצח עם” נגד ישראל.

הסרט מבוסס על עדויות אנונימיות של “חיילים” ישראלים, כביכול. הם מדברים עברית, אבל אינם מזדהים. ההאשמות מוצגות בלי תאריך, בלי מקום ובלי זהות שאפשר לאמת. שום בית משפט לא היה מקבל אותן. צה”ל הכחיש: העדים מתארים מצבים שבהגדרה לא השתתפו בהם, ואת ההחלטות לתקוף או לא לתקוף מטרה מקבלים בני אדם, לא בינה מלאכותית. אבל למי אכפת לבדוק ראיות או לחקור את מניעי המאשימים? לאירופים שנדבקו בנגיף עלילת רצח האל (“היהודים רצחו אל”) ובעשרים מאות של אנטישמיות תרבותית? או לתומכי האסלאמיזם המוצהרים? בעיניהם, מעט דברים מושכים יותר מ”עלילת דם נגד היהודים” שמפיצים היהודים עצמם.

מה המחיר שנשלם, אנחנו היהודים, על מעשה הבגידה וההשמצה הזה? ומי ישלם אותו, בזמן שהמלשינים נהנים מתהילה? החיילים האמיצים שלנו, שמסכנים את חייהם כדי להגן עלינו?

מי צריך הקשר?

NAZA לא רק משמיץ את צה”ל. הוא גם מוחק מהסיפור את ההקשר שמסביר למה פרצה המלחמה. ביל מאהר, עיתונאי אמריקאי, הסביר לפני ימים ספורים בתוכניתו שמה שישראל עשתה בעזה לא היה רצח עם אלא מתקפת נגד, וקרא תיגר על השימוש במילה “רצח עם” כאילו השבעה באוקטובר מעולם לא קרה. מאהר אמר לאורחת שלו, משפיענית אנטי-ציונית: “אם אתם רוצים שהיהודים לא יהרגו אף אחד בעזה, תפסיקו לתקוף אותם”.

האירופים שמחאו כפיים לסרט היו צריכים להקדיש עוד כ-45 דקות מזמנם היקר לסרט אחר: הצילומים האמיתיים מהשבעה באוקטובר, שצילמו הרוצחים עצמם. שם אין עדויות אנונימיות ואין פנים מכוסות. יש שמות, תמונות, מקומות, שעות ועובדות שאפשר לזהות. אולי הגיע הזמן להציג את החומר הזה, למרות תוכנו הקשה, כמשקל נגד קטן לעלילות שמוצגות מנותקות לחלוטין מהשבעה באוקטובר.

הצבא הזהיר בעולם

לפני כמה ימים שמעתי את ג’ון ספנסר, מומחה ללוחמה עירונית ב-Modern War Institute של וסט פוינט, שחוקר כבר שנים לחימה בערים ועקב מקרוב אחרי מה שקרה בעזה. ההשוואות שלו ראויות שיכירו אותן. בקרב על מוסול, בשנים 2016 עד 2017, כ-100,000 חיילים עיראקים, בסיוע הקואליציה בהובלת ארצות הברית ובעליונות אווירית מוחלטת, נזקקו לכתשעה חודשים כדי לגרש מעיר אחת כמה אלפי לוחמי דאע”ש. אלפי אזרחים נהרגו. ספנסר טוען שהיחס בין לוחמים לאזרחים שנהרגו בעזה נמוך במיוחד ביחס ללוחמה עירונית בהיקף כזה, וחזר וטען שישראל נקטה צעדים חריגים כדי לצמצם פגיעה באזרחים. המסקנה שלו חד-משמעית: לפי הניתוח שלו, ישראל עשתה יותר כדי למנוע פגיעה באזרחים מכל צבא אחר שחקר בתנאים דומים.

מי שמכיר מקרוב את חיילי ישראל יודע כמה הם מסכנים את חייהם כדי לצמצם את הנפגעים האזרחיים של האויב! זה בדיוק ההפך מהתמונה שהסרט מציג.

אבל בעיני האנטישמי, אירופי או אסלאמיסט, היהודי האהוב הוא היהודי הקטן, הכנוע, המובס, החלש והמושפל. מה שהוא לא מסוגל לשאת זה יהודי חופשי, חזק, שמגן על עצמו ומסוגל לנצח! המנוע של האנטי-ציונות / האנטישמיות המודרנית הוא חוסר הסובלנות כלפי מדינה יהודית שמגינה על עצמה, תוקפת בחזרה ויוצאת מנצחת.

ואז נשאר קלף אחרון: כן, היהודים מנצחים! אבל הם מנצחים כי הם “רוצחי עם”, כי הם “רוצחי תינוקות”. החיילים הישראלים הם “רוצחי האל” התורניים של העולם המודרני. והעזתים? אזרחים שלווים בתמונת מולד פסטורלית.

שה׳ יעשה בהם דין

למינים ולמלשינים אל תהי תקוה וכל הזדים כרגע יאבדו וכל אויביך וכל שונאיך מהרה יכרתו ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלה ותכניע במהרה בימינו. ברוך אתה ה׳ שובר אויבים ומכניע זדים.

שימו לב לדבר בולט: כאן העמידה אינה מבקשת מה׳ שהאנשים האלה יחזרו בתשובה, יכירו בטעותם, יבקשו סליחה ויתקנו את דרכם. הנוסח אינו משאיר דלת פתוחה. כי לא מדובר רק במינים. מדובר בדבר חמור בהרבה: בוגדים בעמם. והבקשה הנדירה הזאת מבקשת שיורחקו, שיופרדו מעמנו, ושהמשפט יבוא מידי בורא עולם.

למה ביטוי קיצוני כל כך?

כי הנזק שעושה יהודי שמנצל את יהדותו כדי להכשיר בעיני העולם האשמה נגד עמו אינו ניתן לתיקון. זה נזק לאומי, קולקטיבי, שאי אפשר לתקן.

ומול האויב הפנימי הזה אנחנו חסרי הגנה. חסרי אונים. אין לנו מה לעשות כשההשמצה באה “מבפנים”. מה נגיד? שיש יהודים אנטישמים? לכן בברכה הזאת אנו תובעים משפט מידי ה׳. זה נוסח קשה מאוד. הוא לא אומר “תן להם להבין”. הוא לא אומר “תן להם להשתנות”. הוא אומר הרבה יותר: הצל אותנו מהם ועשה אתה משפט, במהרה בימינו, מהר ככל האפשר. לפני שיזיקו עוד.

העמידה כעדות

שלוש פעמים ביום אנו אומרים: “למינים ולמלשינים אל תהי תקוה”. כי חכמינו הבינו את חומרת הסכנה וחקקו אותה בלב העמידה, כדי שסכנת הבגידה מבפנים לא תימחק לעולם מזיכרוננו. מי שמוסרים את עמם לאויב חצו קו שאין ממנו חזרה. הם כבר לא בצד שלנו. הם בצד השני. לא הכול נסלח. אבל זה לא נשאר ללא עונש. זה נשאר בידי המשפט האלוקי. המשפט הזה יודע את התאריכים, את המקומות, את הראיות, ומי עומד מאחורי הפנים המכוסות. הוא יודע מה יש במעמקי הלב. הוא מכיר את הטוב ואת הרע. את המגן ואת התוקף. את הבונה ואת ההורס. את מי שאוהב את עמו ואת מי שמוסר אותו.

ה׳ יעשה בהם דין.