La vida por una cena

El final del capitulo 4 de Meguilat Ester nos cuenta que los Yehudim se enteran de la existencia de un decreto para eliminar a los judíos del imperio persa, esto es, todos los judíos del mundo, probablemente unas 200 o 300 mil almas, incluyendo 50.000 judíos que vivían en la tierra de Israel. Todos el mundo sabía acerca de este decreto, menos el rey y los que vivían en el palacio, entre ellos la reina Ester. Evitar que esta información llegara hasta el palacio era parte del plan de Hamán, para impedir que el rey eventualmente vetase ese terrible edicto, que era esencialmente una venganza personal de Hamán.  

PELIGRO, AREA RESTRINGIDA

Acto seguido, Mordejai le informa a Ester lo que está sucediendo y le pide su intervención. Ester era la única persona en el mundo que podía tener acceso al rey. Pero sorpresivamente Ester se niega a intervenir. Y le explica a Mordejai por qué. Nadie, incluyendo la misma reina, podia solicitar una audiencia con el rey. Solicitar una audiencia era la prerrogativa exclusiva del rey. Y no había otra forma que Ester pudiera encontrarse a solas con el rey, ya que como ella misma lo explicó, Ajashverosh no había pedido verla— en sus aposentos— hacia ya un mes. El lector moderno puede pensar que ya que vivía en el palacio Ester podría simplemente acercarse al rey en algún momento que él estuviese libre y contarle al rey su problema y solicitarle clemencia para su pueblo. Lo que debemos entender es que por razones de seguridad el rey vivía protegido (me imagino que casi recluido) en el JATSER HAPENIMIT, una zona de alta seguridad, como una “oficina presidencial” (o el “Oval Office” en la Casa Blanca) a la cual NADIE tenía acceso, a menos que fuera convocado por el mismo el rey. Y si alguien cruzaba la linea e ingresaba ilegalmente (אשר לא כדת) en este perímetro, la ley ordenaba que los guardias, que estaban armados para este propósito con largas hachas, debían matar al intruso de inmediato. Incluso si el intruso era alguien de confianza, como la propia reina. Todo esto era parte de las extremas medidas de seguridad que los emperadores habían concebido para protegerse de atentados contra sus vidas, que no eran poco comunes. Y a veces participaban de estas atentados personas muy allegadas al rey. Recordemos que este mismo rey, Ajashverosh, fue asesinado por Artebano, su tío y jefe de su guardia personal.

SALVARSE, JUSTO A TIEMPO

Pero a pesar del inminente riesgo de muerte, Ester decide llevar a cabo su misión suicida e ingresar al perímetro de máxima seguridad. Su esperanza era que el rey la viese antes de que los guardias la llegasen a matar, y que el rey decidiera perdonarle la vida, extendiendo hacia ella su cetro real. 
Consciente del altísimo riesgo de su misión, Ester le pide a Mordejai que todos los judíos de Shushán ayunen (y recen) por su éxito. Este no era un ayuno común de 12 o 24 horas. Los judíos de Shushán, y la misma reina Ester junto con sus doncellas, ayunaron por tres días seguidos, sin comer ni beber, implorando a Dios que protegiera a Ester y la ayudará en su misión.  Digamos de paso que una de las razones por la cuales ayunamos en el día 13 de Adar (esta año el 20 de Marzo, la víspera de Purim), es justamente para recordar este importante ayuno colectivo que duró 72 horas .  
En el comienzo del capitulo 5 leemos que en el tercer día del ayuno, Ester finalmente cruzó la zona de seguridad. Ajashverosh la vio y Ester “halló gracia en sus ojos”. Y fue gracias a este “providencial” sentimiento que el rey decidió perdonarle la vida. Y antes de que fuera ejecutada por sus guardias, le extendió su cetro y la indultó. En ese momento, el rey le preguntó a Ester qué podia hacer por ella. Y agregó: Pídeme lo que quieras, “hasta la mitad del reino te será concedido”.   

Y aquí la gran sorpresa. Contra todas nuestras expectativas Ester “desaprovecha la oportunidad” y en lugar de informarle al rey sobre el edicto del genocidio de los judíos y pedirle que anulase este documento, Ester no menciona ningún edicto y ningún conflicto . Lo único que hace Ester es invitar al rey a un mishté, a una cena o recepción, que ella había organizado para esa misma noche para el rey y para un invitado especial: Hamán.  El rey, fiel a su promesa de complacer a Ester, no hizo preguntas. Y como no le incomodaban las fiestas se prestó al enigmático juego, aceptó de inmediato la invitación y mandó a traer a Hamán a la cena que ofreció Ester.

Continuará… 




Matar sin que el rey lo note

La trama de Meguilat Ester, al menos en su nivel superficial, sólo tiene sentido si asumimos que el rey Ajashverosh no estaba al tanto del contenido del decreto de Hamán. Como ocurre innumerables veces en todo tipo de contextos politicos, monarquías y democracias, muchas veces los ministros o asesores ocultan cierta información del rey o del presidente por consideraciones políticas, partidarias, personales, etc. Hamán no solo no reveló a Ajashverosh que el edicto decretaba el genocidio de los judíos, sino que es razonable asumir que hizo todo lo necesario para evitar que el contenido de ese edicto llegara a oídos del rey, y que el rey pudiera cuestionarlo. 

El Rab Almosnino en su magistral obra Yedé Moshé explica una de las tácticas de Haman para ocultar la información del rey, mencionada con exquisita sutileza por el texto de Ester. 

KETAB HADAT

Había dos documentos oficiales que anunciaban el edicto. El primer documento era el ketab hadat (cap. 3:14). Este era el texto oficial. Y a pesar de no haber sido redactado por el rey, este documento era leído oficialmente ante el rey para su aprobación final. Según el rab Almosnino este documento fue redactado de una manera ambigua. Solo mencionaba que todos los sujetos del imperio “debían estar preparados para ese día ( להיות עתידים ליום הזה), el 13 de Adar”, a la espera de nuevas instrucciones. Como cuando una publicidad moderna dice: “Save the date (“Reserva esta fecha”), los detalles llegaran más tarde». Este documento fue proclamado oficialmente en Shushán y en todas las ciudades del imperio. Con este ambiguo documento Hamán hacía pensar al rey que el plan final era despojar a los judíos de sus privilegios civiles y de sus bienes ( לאבדם), y así, someterlos a la esclavitud. De esta manera, sugirió Hamán, se castigaría el desacato de los judíos “que desobedecen las leyes del rey y siguen sus propias leyes”, y se recaudaría una importante suma de dinero para las arcas reales.   Si el rey cuestionaba a Hamán la ambigüedad del edicto, Hamán le explicaría al rey que si el edicto fuera más explícito los judíos descubrirían de qué se trataba y escaparían, ocultarían sus bienes, etc. y se perdería el factor sorpresa para atraparlos. 

PATSHEGUEN HAKETAB

El segundo documento es el patsheguen del ketab hadat (cap 3:13). La palabra patsheguen significa: explicación. Este segundo texto (llamado aquí «sefarim») proveía los detalles de la implementación del ketab hadat, y en el mismo se mencionaba explícitamente que ese día se permitiría, cito «en todas las provincias del rey destruir, matar y exterminar a todos los judíos, jóvenes y ancianos, niños y mujeres…y sus posesiones estarían dadas al saqueo”.  Este segundo texto fue redactado por Hamán, sin conocimiento del rey, y fue enviado junto con el primer documento a todos los rincones del imperio. Sin embargo, no fue leído ni proclamado en la cuidad capital , Shushán, para evitar así que llegará a oídos del rey. Todo lo que se anunció en Shushán fue el ketab hadat, el primer documento que solo mencionaba la fecha para la cual los ciudadanos deberían prepararse a la espera de nuevas instrucciones. Y así el rey no llegó a tener conocimiento del verdadero plan de Hamán.De esta manera se comprende también por qué en todas las ciudades del imperio los judíos estaban de duelo (Ester 4:3) mientras que en Shushán, la ciudad estaba perpleja, es decir, la gente estaba confundida porque no sabían de qué se trataba ese misterioso edicto. 

LOS DOS DOCUMENTOS 

En el inicio del capitulo 4, la Meguilá dice que Mordejai se enteró del contenido del segundo documento, y en el versículo 8 vemos claramente la distinción entre estos dos decretos. El versículo 4:8 dice que Mordejai “Le dio a Hataj una copia del texto del patsheguen, detallando que lo que había sido promulgado [ketab hadat] en Shushán indicaba la destrucción de los judíos, para que se lo mostrase a Ester y ella supiera de qué se trata, mandara a Ester [a informar] al rey para implorar su favor e interceder ante él por su pueblo.”  Mordejai le entrega a Hataj una copia del segundo documento y todo lo que pretende es que Ajashverosh sepa que había sido engañado por Hamán –al ocultarle su plan genocida– y convencerlo que evite una gran matanza. 

El resto del 4 capítulo trata de las dificultades que le esperan a Ester para lograr el próximo paso: conseguir una audiencia con el rey. 

Para leer el libro del Rab Almosnino, ver este link. El tema que explicamos se menciona brevemente en las páginas 452-453 (.רכו ע»ב-רכז) 




El Rey Ajashverosh y el Rey Salomón

אחשורוש …בא לישב על כסא שלמה ולא הניחוהו 

Lo primero que nos cuenta el libro de Ester es acerca de una fiesta (mishté) que el rey Ajashverosh ofreció para agasajar a todos los gobernantes de sus 127 provincias, sus ministros y sus súbditos (‘abadav). Esta fiesta se celebró en el tercer año de su reinado, una vez que Ajashverosh terminó de sofocar todas las rebeliones contra él y se sintió establecido en su trono.

Después de que la Meguilá nos da los detalles técnicos de esta fiesta (Capítulo 1: 1-3), explica el propósito de esta celebración (1: 4) Ajashverosh quería «exhibir (presumir de] su riqueza y honor [o gloria] de su Reino (‘ Osher Kebod Maljutó) delante de todos sus invitados «.

El último día de la fiesta, el rey se emborracha y manda a buscar a su esposa Vashti para comparecer ante los hombres. La Meguilá, con delicadeza y eufemismos, explica la razón por la que Ahashverosh llamó a Vashti. Para «exhibir» su belleza frente a la gente y los nobles, ya que era hermosa «. Vashti se negó a cumplir la orden del Rey, y en este punto comienza la trama que concluirá no solo con el destronamiento de Vashti, pero también con la humillación del rey Ajashverosh, debido a su impulsividad y la falta de sabiduría.

La semana pasada explicamos que el libro de Ester contiene dos narraciones paralelas: la versión oficial , compatible con la cultura persa; y la otra versión, la narrativa judía, que transmite el punto de vista judío sobre los eventos narrados en el texto común. También dijimos que para «descubrir» este segundo texto debemos encontrar las palabras clave que dirigen nuestra atención a contextos similares y que profundizan nuestra comprensión de lo que dice la Meguilá .

Un nuevo libro que estoy leyendo este año, Meguilat Setarim, del profesor de biblia de la universidad de Bar Ilán Yonatán Grossman, explica que en este texto la Meguilá compara muy sutilmente a Ajashverosh con el rey Salomón.

Veamos. El libro Melajim Alef (Reyes I) escribe que en el tercer año de su Reino (2:39), una vez que el rey Salomón terminó con el último de los enemigos de su padre, Shim’i ben Guera, y se sintió seguro en su trono (2: 46), el rey celebró una fiesta (mishté) e invitó a todos sus súbditos (‘abadav, 3:15). Hasta ahora todo se ve parecido. Excepto por dos palabras clave: «עושר וכבוד», riqueza y gloria. En este punto, el rey Ajashverosh y el rey Salomón están en dos extremos diferentes.

Cuando el rey Salomón estaba a punto de ocupar su trono, tuvo un sueño. Y en ese sueño HaShem le ofreció cumplir cualquiera de sus deseos. Salomón, que podría haber optado por lo que cualquier otro rey hubiera pedido, la riqueza y la fama, le pidió a Dios que le concediera «sabiduría», un corazón inteligente para guiar a su pueblo con justicia y rectitud. Dios le otorga sabiduría a Salomón y, como sabemos, el pueblo judío considera al rey Salomón como el hombre más sabio que jamás haya existido. El texto bíblico también registra que Dios apreció lo que Salomón NO pidió y espontáneamente se lo concede (3:12): «También lo que NO me pediste, te lo concederé: riqueza y honor».

Ahora podemos cerrar el círculo. El autor de Megilla asume que identificaremos esas dos palabras «riqueza y honor» y conectaremos los puntos entre Ahashverosh y el rey Salomón.

1.Ajashverosh hizo una fiesta para celebrar su riqueza y su honor. Salomón, para celebrar la sabiduría que Dios le otorgó.

2. La «imagen social» de Ajashverosh dependía de que sus súbditos notaran su riqueza y lo honraran por ella. Y por eso necesitaba mostrar sus riquezas o la belleza de su esposa. Para el rey judío la riqueza y la gloria eran prescindibles. No le importaba su propia imagen. Quería la sabiduría para beneficio de sus súbditos.

3. Al final de la fiesta, Ajashverosh se emborracha, comete algunos errores grotescos y termina haciendo el ridículo frente a todo su imperio. Su riqueza y su gloria no ayudaron a su imagen porque carecía de sabiduría. El rey Salomón, por otro lado, pidió sabiduría, y Dios, al final, también le otorgó riqueza y honor.

Los Sabios que por supuesto notaron todo esto, dijeron con pocas pero muy significativas palabras, que «Ajashverosh quiso sentarse en el trono del rey Salomón, pero no lo logró» (Esther Rabba 1:11).




Un libro con dos relatos

«ויכתב מרדכי – היא המגילה הזאת כמות שהיא»

En lo personal tengo fascinación por el libro de Ester, ya que tiene algunos elementos únicos. En primer lugar, no fue escrito como virtualmente todos los demás libros del Tanaj, en la tierra de Israel, sino que como dice explícitamente el texto, fue compuesto en Shushán por Mordejai (ver Rashí arriba), y enviado por Ester a los Sabios para su aprobación canónica. 
Este libro no era un documento privado, sino que fue enviado a las comunidades judías de todas las provincias del imperio Persa. Por lo tanto, el libro iba a ser leído también por no judíos. Incluyendo enemigos de Israel y funcionarios del gobierno persa. Y por ese motivo debemos asumir que el texto fue redactado teniendo en cuenta las sensibilidades del emperador persa. Si tenemos en cuenta este simple punto creo que podremos comprender mejor algunos aspectos únicos de este libro.
Dos ejemplos:
1. El tratamiento preferencial del Rey Ajashverosh. Superficialmente, el protagonista principal de la historia de Purim, parece ser el Rey Ajashverosh. El libro comienza y termina con él y sus gloriosos actos. Su nombre, Ajashverosh, o más comúnmente “el Rey” , es el que más aparece en la Meguilá. El texto trata al rey con máximo respeto y honor. Y nunca se critican sus acciones, su carácter, sus decisiones etc. algo muy poco común en la Biblia, que siempre menciona las faltas de sus heroes, para enseñarnos a no cometer los mismos errores. Y a Ajashverosh no le faltaban defectos. Era de carácter débil. No podía tomar una decisión por sí mismo. Cometió grotescos errores politicos. Era ostentoso e insaciable. Adicto al alcohol, a las mujeres y a las fiestas. Pero en el texto no críticas explícitas hacia el rey. El monarca salé muy bien parado de todos los enredos que él mismo provocó. El rey es presentado casi como un héroe, que una vez se dejó llevar por el mal consejo de Hamán, pero que a último momento tuvo la sabiduría de cambiar las cosas y hacer justicia.  Todo este esfuerzo diplomático se comprende mejor si asumimos que el autor de Meguilat Ester escribió bajo la atenta mirada del emperador y sus oficiales. 
2. El próximo elemento que hace de Meguilat Ester un libro diferente a todos los demás libros de la biblia hebrea (Tanaj) es que en sus lineas NO aparece el nombre de Dios. ¿Cómo es posible que la milagrosa salvación del pueblo judío no haya sido atribuida explícitamente, como siempre lo es, a la intervención Divina? Identificar a Dios detrás de la historia, especialmente un milagroso evento el el cual TODO el pueblo judío fue salvado del exterminio, ¡es la esencia de la Torá!  Algo más: si observamos el texto un poco más de cerca veremos que no solo está ausente el nombre Divino. En realidad no se menciona de manera explicita ningún milagro, ningún acto, ni ritual religioso, ni judío ni persa. Un ejemplo, cuando Ester está por arriesgar su vida y ruega a todos los judíos de Shushán que se reúnan por ella, les pide que “ayunen”, y la palabra más esperable: “rezar”, ¡brilla por su ausencia!. Es como si el libro de Ester hubiese sido escrito en un plano “secular”, más que judío, que evita cruzar los limites de lo que se llama hoy “la separación entre religion y estado…”
Todos estos misterios creo que se resuelven cuando asumimos que el libro de Ester fue escrito teniendo en cuenta la sensibilidad, o la censura, del Imperio y que por esa razón, los aspectos religiosos (es decir, «nacionales judíos») no podían ser mencionados explícitamente. 
Recién una vez que entendemos estos puntos podemos pasar al próximo nivel. 
3. El libro de Ester tiene dos narrativas, una persa y otra judía. La version persa es «la historia oficial». La que se lee superficialmente. La version judía es la que el autor realmente quiere trasmitir. Es subliminal. Hay que leer entre las líneas. El texto está repleto de alusiones a otros acontecimientos bíblicos, fácilmente reconocibles por el lector que medianamente conoce la Torá. Y al identificar estos puntos de contacto, las palabras se abren como cuando se hace click a un hyperlink, la historia persa secular se convierte en un texto bíblico sagrado. Este segundo texto nos muestra entre otras cosas, el sacrifico de Ester y el coraje de Mordejai. Nos revela la vanidad y el materialismo de Ajashverosh, para que aprendamos a alejarnos de esos vicios. Y por sobre todo nos ayuda a des-cubrir la providencial Intervención Divina, tema principal de este, y cualquier otro libro judío. 
Continuará




El Rab Yehudá Benattar (1655-1733) y la ostentación en las fiestas comunitarias

LA COMUNIDAD JUDIA DE FEZ

Los primeros datos que tenemos acerca de la comunidad judía de la ciudad de Fez son del siglo VIII. En ese entonces se dice que ya vivían allí unos 15.000 judíos. 

Fez fue famosa por ser la ciudad donde una de las más grandes luminaria rabínicas de todos los tiempos, el Rab Isaac Alfasi (1013–1103, el apellido “Alfasi” significa: oriundo de Fez) instaló y operó su famosa Yeshibá, academia de estudios rabínicos.

Por Fez también pasó nada menos que Maimónides, quien vivió allí por unos años antes de instalarse en Egipto.

Fez fue también el primer destino de muchos de los refugiados judíos que fueron expulsados de España y Portugal en 1492 y 1497. 

La comunidad judía de Fez también sufrió hambre, sequías, incendios, persecuciones y matanzas. La primera matanza ocurrió en el año 1033 cuando un numeroso grupo de extremistas musulmanes invadió el barrio judío y asesinó a los más de 6.000 judíos que residían en ese entonces en Fez. Solo sobrevivieron 4 hombres y 5 mujeres. Alo similar ocurrió a mediados del siglo XV. 

En el año 1947 vivían en Fez más de 22.000 judíos, de un total de 250.000 judíos residían en Marruecos.  A partir de 1948 la mayoría de los judíos de Marruecos emigró a Israel, Francia, Canadá, Venezuela, etc. Hoy todavía viven en Fez alrededor de 100 judíos. 

ESTUDIAR Y TRABAJAR

El rabino sobre el cual escribiremos hoy se llamaba Yehudá Benattar (o Ben Attar). Nació en Fez en el año 1655. Sus maestros pertenecían las grandes dinastías rabínicas de esta ciudad.  El Rab Vidal Sarfatti y el rab Menajem Seriro (o Serilio).  Desde una temprana edad el rab Benattar se destacó como una gran luminaria rabínica. A los 23 años perdió a su padre, que hasta ese entonces lo mantenía para que pudiera estudiar. A partir de ese momento se dedicó a la orfebrería de oro. Trabajaba para judíos y musulmanes . Y como era un gran artesano y muy honesto se hizo famoso en su oficio.  Cuentan que hasta el día de hoy algunos residentes musulmanes de Fez dicen que poseen anillos hechos por el Rab Benattar, y lo consideran de un valor incalculable, y lo usan como un talismán. 

Su trabajo no lo prevenía del estudio de la Torá. Cada día, luego del rezo de la mañana (shajarit) el rab Benattar se dirigía a su taller y una vez que había ganado el dinero necesario para mantenerse en esa jornada cerraba su negocio y se dirigía a su Yeshibá a estudiar, enseñar y escribir. 

RABINO Y MAESTRO 

Los grandes conocimientos y la formación del rab Benattar fueron reconocidos por todas las personalidades rabínicas de Fez. Y en 1698 el Rab benattar fue elegido por todos los rabinos locales como el Ab Bet Din, Jefe de la Corte Rabínica de la comunidad, el cargo más alto que un rabino podia tener allí.

El famoso rab Jidá (Jayim Yosef David Azulay, que escribió una breve historia  de los rabinos sefardíes, cuenta que a pesar de su alto cargo y su completa dedicación a la comunidad, el rab Benattar decidió no recibir compensación por su trabajo comunitario y continuó durante toda su vida en su trabajo de orfebre. 

El Rab Benattar tuvo muchísimos alumnos. Prácticamente todos los estudiantes rabínicos de Fez se consideraban sus discípulos. Implementó un sistema de enseñanza que no era muy común en esa época. Para que sus alumnos aprendieran oratoria y estuvieran preparados para dar sermones en público, los hacía hablar en público cada Shabbat a la hora de Minjá. El Rab supervisaba la preparación de los sermones y los editaba y luego, muchos de estos sermones junto sus propios discursos, fueron puestos por escrito en uno de sus famosos libros: Minjat Yehudá, una colección de discursos (derashot) sobre la Perashá de la semana.  Este libro permaneció en manuscrito por siglos. Fue impreso por primera vez en la ciudad de Maknez (en español Mequinez), en el año 1940, ver aquí. El rab escribió otros libros, algunos de los cuales todavía permanecen en manuscrito. Otros se han perdido o sabemos de ellos porque han sido citados por otros autores. Uno de sus libros mas famosos se llama Shir Mijtam, un libro muy original ya que contiene las leyes de Kashrut (específicamente, shejitá y terefot) en forma de poesía, con los comentarios de su hijo, el rab Obed Benattar (Ver aquí, edición de Varsovia 1880). 

RABINO y LIDER COMUNITARIO 

El Rab Benattar no solo fue un erudito en materia de Torá sino que también fue un gran líder comunitario. Entre otras cosas estableció ciertas taqanot, esto es, decretos o regulaciones que los rabinos establecen para corregir algunos hábitos perjudiciales para la vida comunitaria.  

Una de estas taqanot se implementó para limitar el exceso en la celebración de fiestas religiosas. Resulta que las familias más acaudaladas de la ciudad gastaban excesivamente en la celebración de las bodas, y la clase media no se quería quedar atrás. Esto hacia que muchos judíos tomaran prestamos y se endeudaran para no pasar vergüenza frente a los que tenían más. El Rab Benattar estableció limites para el número de celebraciones a realizar (compromisos, apalabramientos, boda, sheba berajot, etc.) , para la cantidad de invitados, y hasta para el menú y la calidad de la  comida que se debía servir.  Las bodas debían celebrarse con moderación, sin ostentar y de una manera  accesible para la mayoría parte de la comunidad.

Para la sorpresa de muchos, este decreto fue bien recibido y finalmente adoptado por la comunidad. 

¿Por qué?

El secreto del éxito del Rab Benattar como líder rabínico es que no era solamente respetado por su comunidad, el Rab Benattar era amado por su comunidad. De manera  que cuando él emitía un juicio crítico hacia la comunidad lo hacia desde un lugar positivo, paternal, para corregir y no para criticar, y así eran sus palabras recibidas también por su comunidad.  

El Rab Benattar falleció en 1733 a la edad de 77 años. 

Fue uno de los rabinos más influyentes en la historia de la comunidad judía marroquí. Al punto tal que sus veredictos rabínicos, sus taqanot y sus opiniones halájicas son hasta el día de hoy la base de la práctica de los judíos marroquíes, que hoy en día BH suman más de medio millón de almas.    




El Rab Yaaqob Castro (1525-1612) y la comunidad judía de Egipto

DE SEFARAD A EGIPTO  

El Rab Yaakob Castro fue un erudito en Torá, un juez rabínico y un importante legislador de la ley judía en la comunidad de El Cairo, en Egipto. La familia Castro o “de Castro”era originaria del sur de España. En la época de la expulsión escaparon a Portugal y desde allí, muchos miembros de esa familiallegaron a Turquía, al norte de África, Egipto, etc. El padre del Rab Castro (algunos historiadores dicen que fue su tío) fue el famoso Abraham de Castro (murió en 1520, ver aquí). Abraham de Castro fue uno de los judíos más prominentes de su época. Fue el gerente del tesoro real del Sultán turco Solimán el magnífico (1494-1566), el hombre más poderoso del mundo en esos años. En su honor, el Sultán accedió a reforzar las murallas de Jerusalem agregando a la muralla original varias hileras de roca solida. Esta refacción sigue allí hasta el día de hoy. 

SUS MAESTROS.

El Rab Yaaqob de Castro pertenencia a una familia adinerada. Aparte de su desempeño como rabino el Rab Castro también se dedicaba al comercio, algo que era común entre los rabinos que vivían en Egipto, como el Rab David ben Zimrá o el mismo Rabbi Isaac Luria (el Ari haQadosh) que se dedicaba a la importación y exportación de pimienta y granos.  El Rab Ya’aqob fue alumno de dos grandes luminarias: el ilustre rabino David ben Zimra (Radbaz), y el rab Levi ibn Habib (Ralbah) de Yerushalayim. Al Rab Ya’aqob se lo conoce también por sus siglas Mahariqash ( מהריק“ש), y se lo considera el último “Gran Rabino” de Egipto, es decir, la autoridad rabínica aceptada por todas las comunidades del país, incluyendo las dos más importantes: Cairo y Alejandría. En ese tiempo la mayoría de los judíos de Egipto eran musta’arabim, es decir, nativos de Egipto; mientras que la comunidad de los Sefaradim, esto es, los refugiados de la expulsión de España, recién estaba en sus comienzos.

EL RAB CASTRO Y EL RAB CARO.

En 1570, visitó la ciudad de Sefat en la tierra de Israel, donde fue invitado a la casa del Rab Yosef Caro (1488-1575), el autor del Shulján Aruj. En sus escritos el rabino Castro describe su encuentro con el rabino Caro y relata —me imagino que con mucha emoción— lo que sintió al ver con sus propios ojos al Rab Caro actuando de acuerdo las costumbres que él mismo había establecido en el Shulján Aruj. El rabino Castro escribió varios libros. Mencionaremos dos de ellos. “Erej Lejem”. Glosas y comentarios que el rab Castro escribió en los márgenes del libro Shulján Aruj, donde reflejaba su opinión, y a veces sus objeciones, a algunas determinaciones del rab Yosef Caro. Era tan alta la reputación del rabino Castro que en Egipto su opinión tenia más peso que la del mismo Shulján Aruj. 

LA VIDA EN LA COMUNIDAD JUDIA DE EGIPTO 

Otra de sus obras es «Ahole Ya’aqob«, un libro de responsa rabínica sobre casos reales que sucedieron en su comunidad. En este libro se presentan también los debates Halájicos entre el Rab Castro y algunos de sus contemporáneos, lo cual nos permite tener una mejor visión de su pensamiento jurídico. 
Cabe destacar también que este libro de preguntas y respuestas del Rab Castro es para los historiadores una valiosísima fuente de información para conocer un poco más en detalle la vida social, comunitaria, y las dificultades de la comunidad judía en el Egipto o del siglo 16.
Veamos algunos ejemplos:
Una de las Taqanot, decretos comunitarios, que el rab Castro menciona en una de sus respuestas se relaciona con la ética y la etiqueta que se debe guardar en la celebración de las fiestas de casamientos. Al parecer en algunos casamientos se contrataba bailarinas gentiles que danzaban, como parte de la celebración; esto hizo que más de una vez se produjeran algunos hechos indebidos en esas fiestas. El rab Castro junto con los otros rabinos de la ciudad prohibió este tipo de celebración y alentó a la comunidad a contratar únicamente a músicos, y no bailarinas. 
Otro tema controversial que aparece en las preguntas y respuestas de esa época era la legalidad del reclamo de una esposa que se negaba a vivir en la casa de sus suegros, en una situación donde no había maltrato. El rab Castro debatió con otro rabino muy famoso, el Rab Jayim Kafusi, acerca de la consideración de este reclamo como un causal legal de divorcio. 
Por último, mencionaré un tema un poco más delicado. Al Rab Castro le llegó el caso de dos jóvenes casados, miembros de su comunidad, que salieron en camello a un viaje de negocios y habían desaparecido. Dos hombres egipcios, padre e hijo, testificaron que estos comerciantes habían sido atacados y asesinados por una banda de 12 asaltantes. La pregunta Halájica era si este testimonio era suficiente para declarar a las esposas de estos comerciantes como viudas, y permitirles así que contrajeran nuevamente matrimonio. El rab Castro adoptó una opinión más estricta, ya que las pruebas eran ambiguas, y aparte consideró que los testigos podrían obtener un beneficio personal de su testimonio. El Rab Kafusi se enfrentó con el Rab Castro y presentó una opinión en extremo permisiva para que estas dos jóvenes mujeres no quedaran atrapadas (agunot) en una situación sin otra solución posible.




NEUROCIENCIA Y JUDAISMO

<a href="http://«>La historia de los dos cerebros




SHALOM BAYIT: Paz en el hogar, y la diferencia esencial

והאדם ידע את חוה אשתו 

Génesis 4: 1

La armonía entre marido y mujer es la base fundamental de un hogar judío. En la familia judía, hombres y mujeres tienen diferentes obligaciones y cumplen diferentes roles. Porque somos conscientes de que el Creador nos formó como dos seres diferentes. Con talentos y características que son necesarios para crear sinergia en nuestro matrimonio.

Nos parecemos, pero somos diferentes. Muy diferentes. Tan diferentes que no estoy seguro si se puede clasificar a hombres y mujeres como pertenecientes a la misma especie :). No me refiero sólo al aspecto físico, sino más que nada al área psicológica y mental.  Hoy en día, gracias a los avances en tecnología médica y científica, sabemos mucho mejor cómo funcionan el cerebro y las hormonas. Y los científicos han descubierto que somos mucho más diferentes de lo que suponíamos cuando John Gray nos enseñó en 1992 que los hombres veníamos de Marte y las mujeres de Venus. La disimilitud entre hombres y mujeres es muy profunda y tiene un origen biológico. Esto lo explica con maestría el neurocirujano Simon Baron-Cohen, un especialista en psicología biológica, en su libro revolucionario: “La diferencia esencial”, donde explica que existen dos cerebros humanos: el femenino y el masculino.

Reconocer estas diferencias nunca fue más necesario que en nuestros días.

Primero, porque el nivel de interacción y comunicación que se espera entre hombres y mujeres, especialmente en el matrimonio, es mucho más intenso y activo de lo que era desde el principio de la humanidad. Incluso en el pasado reciente, la interacción entre los cónyuges era limitada y reservada a conversaciones sobre el funcionamiento de la casa, las necesidades materiales, la educación de los niños, etc. La conversación emocional, el intercambio: “Cómo te sientes / cómo me siento”, un diálogo que para la mujer es natural y terapéutico, no tenía mucho lugar entre esposo y esposa.  Las mujeres hablaban sobre sus problemas y emociones con otras mujeres: madre, hermana y vecina. Hoy, sin embargo, la expectativa de interacción entre marido y mujer es diferente. Una esposa moderna, intuitivamente, espera que su esposo empatice con sus emociones, sus problemas, sus frustraciones, sus dudas y sus miedos.  La mayoría de las mujeres ignoran que para los hombres el diálogo emocional no surge de manera natural.  Los hombres, en general, no sobresalen en el arte de comunicar emociones y sentimientos.  Para un hombre, participar en una conversación emocional requiere aprendizaje y entrenamiento. Porque cuando un hombre se enfrenta a un problema, no siente la necesidad de compartir o hablar sobre ellos con otras personas. Ni siquiera con su esposa. El hombre tiene un mecanismo mental diferente (¡opuesto al de una mujer!) para procesar sus tensiones y emociones.

Por otro lado, muchos hombres piensan que las esposas hablan demasiado, o que hablan en círculos, o que no saben cómo expresar claramente lo que quieren. Y se comunican con sus esposas como se comunican con “Alexa” o “Siri”. No saben que las mujeres no solo hablan para comunicar un problema, sino que también usan la comunicación para descargar sus problemas. Para colmo, de estas diferencias fundamentales entre hombres y mujeres, poco se sabe. No muchas personas han escuchado que los dos cerebros son diferentes. Lo sé porque he dado varias clases sobre «Cerebro femenino contra cerebro masculino» y generalmente no encuentro muchas personas que conozcan estos temas.

En segundo lugar, en nuestros días una gran parte de la sociedad moderna no considera políticamente correcto hablar de diferencias psicológicas, mucho menos biológicas, entre hombres y mujeres. La visión ultra feminista postula que lo que distingue a los hombres de las mujeres son elementos estrictamente sociales y culturales. Según esta ideología liberal, “diferencia” es igual a “desigualdad”. Por lo tanto, razonan, deberíamos educar a la nueva generación de manera neutral, ni como hombres ni como mujeres, y así las diferencias desaparecerán.

La ignorancia de las diferencias innatas entre los géneros, el hecho de que tan poco se enseñe al respecto y la negación deliberada de estas diferencias, es en gran parte responsable de la crisis actual de la institución del matrimonio.

¿Qué hacer?

La primera vez que la Torá habla de amor es en referencia a Adán y Eva. Y en ese contexto, la palabra que usa la Torá para describir el amor es “yada‘», es decir: “saber”, :”conocer”.  «Adán conoció a Eva, su esposa Eva» (Génesis 4: 1). Es muy difícil, o imposible, amar a otra persona sin conocerla , sin saber cómo él o ella piensa, cómo razona y especialmente cómo transmite y comunica sus emociones. Amar es conocer y conocer es amar.  Aprender más sobre nuestra esposa o esposo – y lo que caracteriza a su género- es querer amarlo más.




El Rab Yosef de Terani (1569-1639) y los mecenas de Constantinopla

LA VIDA EN ERETS ISRAEL
El Rabino Yosef de Terani (o “Miterani” רבי יוסף מטראני) nació en Safed, Israel, en 1569 y es considerado uno de los principales talmudistas de su generación. También es más conocido por las iniciales de su nombre “Maharit” (hebreo: מהרי»ט). Su padre fue el famoso rabino Moshé de Terani , autor de Bet Eloqim, que murió cuando Yosef tenía 12 años. Desde esa corta edad el Rab Yosef fue adoptado, y se transformó en el alumno predilecto del gran Sabio Ribbí Shelomó Sagis.  El Rab Yosef se casó en 1586. Ese mismo año se desató una gran plaga en Safed que cobró la vida de miles de Yehudim y entre ellos la de su maestro y padre adoptivo el Rab Sagis.  El Rab Yosef tuvo que abandonar la tierra de Israel y escapó a Egipto, donde vivió con su hermano Shelomó –que era rabino allí– por 15 años.  Durante todo ese tiempo se dedicó al estudio intensivo del Talmud. Cuando regresó a la tierra de Israel vivió en Safed y luego en Yerushalayim donde escribió el libro “Tsurat haBayit”, que describe el diseño y los detalles de la arquitectura del Bet haMiqdash. Este libro, lamentablemente, se ha perdido y solo nos llegaron algunas citas del mismo que fueron copiadas en el libro de uno de sus alumnos, el Rab Jayim Alfandari.  El Rab Yosef en esta época ya era famoso y le llegaban preguntas de todas las comunidades judías del mundo.  Pero la vida en Erets Israel era muy difícil y el Rab Yosef y su familia sufrieron pobreza, enfermedad y persecuciones.
DE SAFED A CONSTANTINOPLA
Al cabo de uno años,  luego de haber servido como Rabino principal de Safed, el rab Yosef se trasladó a la ciudad de Constantinopla, en Turquía, donde había una gran comunidad judía fundada por los judíos expulsados de España, Sefaradim. En Constantinopla el rab Yosef fue recibido con mucho entusiasmo por los hermanos Ben Ya’ish, que eran importantes benefactores y mecenas judíos.  Los hermanos Ben Ya’ish alojaron al Rab Yosef en su hacienda y le ofrecieron mantenerlo a él y a su familia con dignidad mientras se dedicaba a enseñar Torá y escribir sus libros. En la hacienda de los hermanos Ben Ya’ish el Rab estableció su propia Yeshibá o academia rabínica a la cual llamó “Qahal Qadosh Gerush”, la santa congregación de los refugiados de España.  A partir de este momento las penurias el Rab Yosef terminaron y ya sin preocupaciones materiales el rab Yosef se dedicó plenamente a enseñar Torá. Su Yeshibá se convirtió en un semillero de jóvenes rabinos que llegaban de todas partes del mundo a estudiar con el Rab Yosef. Sus hijos cuentan que la Yeshibá tenía más de 80 alumnos que estudiaban directamente con el rab Yosef.
RABINO DE TURQUIA
Luego de 20 años de haber llegado a Turquía el Rab Yosef fue elegido también como el rabino principal de Constantinopla, lo que confería el titulo de Jajam Bashi, rabino principal de Turquía, que en ese entonces era la comunidad judía más próspera del mundo judío. Aparte de seguir al frente de la enseñanza, el Rab Yosef se dedicó a mejorar todo el aspecto de asistencia social comunitaria y entrenó a sus propios alumnos para esta importante tarea. Sus alumnos se ocupaban personalmente de ir a visitar enfermos, consolar a los dolientes, alegrar a los novios y por supuesto, distribuir comida, ropa y todo lo que fuera necesario para los pobres, las viudas y los huérfanos. Entre sus estudiantes se destacan por ejemplo:  Ribbí Aharón DeLapapa, Ribbí Jayim Benveniste, Ribbí Jayim Algazi, y muchos más.
SUS ULTIMOS DESEOS
El Rab Yosef tuvo varios hijos, todos ellos grandes Sabios en Torá.
Antes de morir le encomendó dos cosas a sus hijos. 1. Que publicaran sus libros, que estaban en manuscritos. Y 2. que llevaran sus restos a la tierra de Israel para que pudiera ser enterrado cerca de su padre.  Al poco tiempo de fallecer, en 1639, sus hijos cumplieron fielmente con sus dos deseos.
SUS LIBROS
Entre los libros del Rab Yosef Miterani se destaca su colección de 152 preguntas y respuestas que fueron publicadas en Constantinopla en 1641.
En este link se puede obtener otro libro del Rab Yosef , Tsafnat Pa’aneaj, (Frankfurt, 1694) un comentario sobre la Torá. En las primeras páginas de este libro, por ejemplo, el Rab Yosef explica desde 15 ángulos diferentes cuál fue el pecado del primer hombre, cómo es que este pecado hizo que el hombre descubriera su desnudez, y por qué el Creador lo vistió con una vestimenta de cuero (o “luz”, de acuerdo a Ribbí Meir).
SU TUMBA
Sus hijos llevaron sus restos a Safed y enterraron allí a su padre. Por alguna razón (que desconozco) el lugar de su tumba no se conoció por siglos. Pero fue identificada en  2008 por el Rabino Shelomó Epsteinen en el viejo cementerio de Tsefat, al lado del tumba del rab Moshé Alshej .



«SHULJAN ARUJ» , primera edición, Venecia, 1565

שולחן ערוך

VENEZIA EDITION 1565

הקדמה
אלה דברי הצעיר יוסף קארו 
בן הה’ר אפרים בן הה’ר יוסף קארו זלה’ה
אודה ה’ מאד בפי ובתוך רבים אהללנו ומשירי אהודנו במה אקדם ה’ אכף לאלקי מרום אשר ממעון קדשו מן השמים הופיע ברוב רחמיו וחסדיו והשפיע מטובו על שפל אנשים כמוני לחבר ספר הנותן אמרי שפר החיבור הגדול שחברתי על הארבעה טורים אשר קראתיו בית יוסף אשר כללתי בו כל הדינים הנמצאים בכל הפוסקים  חדשים גם ישנים  עם מקומות מושבותם בחצריהם ובטירותם בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי ובתוספתא בספרא ובסיפרי במכילתא ודברי המפרשים והפוסקים ובעלי התשובות  חדשים גם ישנים. ונתבאר שם כל דין ודין באר היטב  דבר דבור על אופניו וארמון על משפטו ישב תלוי עליו כל שלטי הגיבורים  אנשי השם אשר מעולם. ראיתי אני בלבי  כי טוב ללקוט שושני ספירי אמריו בדרך קצרה ולשון צח וכולל  יפה ונעים למען תהיה תורת ה’ תמימה שגורה בפי כל איש ישראל. כי כאשר ישאלו לתלמיד חכם דבר הלכה לא יגמגם בהאלא יאמר לחכמה אחותי את  כשם שברור לו שאחותו אסורה לו כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו הלכה למעשה  בהיותו שגור בפיו ספר זה הבנוי לתלפיות  תל שהכל פונים בו  לחלקו לחלקים שלושים ללמוד בו בכל יום חלק ונמצא שבכל חודש הוא חוזר תלמודו  ויאמר עליו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו זאת ועוד התלמידים הקטנים יהגו תמיד וישננו לשונו על פה ותהיה גירסא דינקותא מסודרת בפיהם מקטנותם הלכה למעשה  וגם כי יזקינו לא יסורו ממנה. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע  בהניח להם מעצבם ומיגיע כפם ישעשעו נפשם בהגותם בספר זה אשר כלו מחמדים הלכה פסוקה באין אומר ואין דברים. וקראתי שם ספר זה שלחן ערוך  כי בו ימצא ההוגה כל מינין מטעמים ערוכים בכל ושמורים  סדורים וברורים. ומובטח אני בחסד עליון  כי על ידי ספר זה תמלא הארץ דעה את ה’ הקטנים עם הגדולים תלמידעם מבין חכם חרשים ונבון לחש. ובכן אפרוש כפי אל ה’  יעזרני על דבר כבוד שמולהיות ממצדיקי הרבים ויזכני החל וגמור להיות מסודר בהלכתו  מתוקן ומקובל וטוב ויפה. והנני מתחיל לעשות כאשר יעדתי וה’ יהיה בעזרי
סימן א’
דין השכמת הבוקר ובו ט’ סעיפים:
(א) יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר. (ב) המשכים להתחנן לפני בוראו יכוון לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה שהתפילה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות רצויה. (ג) ראוי לכל ירא שמים  שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש. (ד) טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה. (ה) טוב לומר פרשת העקדה ופרשת המן ועשרת הדברות ופרשיות עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם. (ו) פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום (ז) כשיסיים פרשת העולה יאמר: יהי רצון מלפניך שיהיה זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים מפני שהם באים נדבה. (ח) יאמר עם הקרבנות פסוק ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה’. (ט) יש נוהגין לומר פרשת הכיור ואחר כך פרשת תרומת הדשן ואחר כך פרשת התמיד ואחר כך פרשת מזבח מקטר קטורת ופרשת סממני הקטורת ועשייתו:
סימן ב’
דין לבישת בגדים ובו ו’ סעיפים
(א) לא ילבש חלוקו מיושב אלא יקח חלוקו ויכניס בו זרועותיו בעודנו שוכב ונמצא כשיקום שהוא מכוסה. (ב) אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני כי הקב»ה מלא כל הארץ כבודו. (ג) ידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ. (ד) ינעול מנעל ימין תחילה ולא יקשרנו ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו ויחזור ויקשור של ימין. (ה) כשחולץ מנעליו חולץ של שמאל תחילה. (ו) אסור לילך בקומה זקופה. לא ילך ארבע אמות בגילוי הראש. ויבדוק נקביו.
סימן ג’
דין הנהגת בית הכסא ובו י»ז סעיפים
(א) כשיכנס לבית הכסא יאמר התכבדו מכובדים  וכו’.ועכשיו לא נהגו לאומרו. (ב) יהא צנוע בבית הכסא  ולא יגלה עצמו עד שישב. (ג) אם רוצה למשמש בפי טבעת בצרור או בקיסם לפתוח נקביו ימשמש קודם שישב ולא ימשמש אחר שישב מפני שקשה לכשפים. (ד) לא יגלה עצמו כי אם לאחריו טפח ומלפניו טפחיים. ואשה  מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום. (ה) אם נפנה במקום מגולה שאין בו מחיצות יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא אבל בין מזרח למערב אסור. (ו) וכן אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו. ונכון להִזהר אפילו כשאין אשתו עמו. (ז) המטיל מים מן הצופים (פי’ מקום שהיה על שערי העיר ירושלים) ולפנים ישב ופניו כלפי הקודש או יסלק הקודש לצדדין. (ח) כשנפנה בשדה אם הוא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה יתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות פירועו. (ט) לא ישב במהרה ובחוזק ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי שלא ינתק שיני הכרכשתא. (י) לא יקנח ביד ימין. (יא) לא יקנח בחרס משום כשפים ולא בעשבים יבשים שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות ולא בצרור שקינח בו חבירו מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות. (יב) יפנה בצניעות בלילה כמו ביום. יג) לא ישתין מעומד  מפני ניצוצות הניתזין על רגליו  אם לא שיעמוד במקום גבוה  או שישתין לתוך עפר תחוח (פירוש מקום שאינה בתולה אלא כגון של ארץ חרושה) . (יד) יזהר שלא יאחוז באמה וישתין  אם לא מעטרה ולמטה מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה אלא אם כן הוא נשוי. ומידת חסידות ליזהר אפילו הנשוי. (טו) אפילו מי שאינו נשוי מותר לסייע בביצים. (טז) לא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין  אבל להתחכך לא. (יז) המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו.
סימן ד’
דיני נטילת ידיים ובו כ’ג סעיפים
(א) ירחץ ידיו ויברך על נטילת ידים. מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה כשרים לנטילת ידים לתפילה מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו. (ב) ידקדק לערות עליהן מים שלש פעמים  להעביר רוח רעה ששורה עליהן. (ג) לא יגע בידו קודם נטילה לפה  ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים. (ד) אפילו מי שנטל ידיו לא ימשמש בפי הטבעת תמיד מפני שמביאתו לידי תחתוניות. לא יגע במקום הקזה שמשמוש היד מזיק לחבורה. (ה) לא יגע בגיגית שכר שמשמוש היד מפסיד השכר (ו) אין צריך רביעית לנטילת ידיים לתפילה. (ז) טוב להקפיד בנטילת ידיים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידיים לסעודה.(ח) נטילת ידיים שחרית  אין נוטלין על גבי קרקע  אלא לתוך כלי. (ט) מים של נטילת ידיים שחרית אסור ליהנות מהם ולא ישפכם בבית  ולא במקום שעוברים שם בני אדם. (י) נוטל כלי של מים ביד ימינו ונותנו ליד שמאלו  כדי שיריק מים על ימינו תחילה. (יא) לא יטול ממי שלא נטל ידיו שחרית. (יב) אם שכשך ידיו לתוך כלי של מים  עלתה לו נטילה לקריאת שמע ולתפילה  אבל לא לרוח רעה שעליהן. אם שכשך ידיו בשלושה מימות מחולפים יש להסתפק אם עלתה לו להעביר רוח רעה שעליהן. (יג) אם היה ניעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו. (יד) השכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו  יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום  להעביר רוח רעה השורה על הידים. (טו) ישן ביום יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהם שלוש פעמים. (טז) דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין  (פירוש שישים נשימות)  כדי שלא יטעום טעם מיתה. (יז) יש נוהגין לרחוץ פיהם שחרית  מפני הרירים שבתוך הפה. (יח) אלו דברים שצריכים נטילה במים הקם מהמיטה והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ  והנוטל ציפורניו והחולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף ראשו ויש אומרים אף ההולך בין המתים ומי שנגע במת ומי שמפליא כליו והמשמש מיטתו והנוגע בכינה והנוגע בגופו בידו ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל  אם תלמיד חכם הוא  תלמודו משתכח  ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו. (יט) המקיז דם מהכתפיים ולא נטל ידיו מפחד שבעה ימים המגלח ולא נטל ידיו מפחד שלושה ימים הנוטל ציפורניו ולא נטל ידיו  מפחד יום אחד ואינו יודע ממה מפחד. (כ) הרוחץ פניו ולא ניגבם יפה פניו מתבקעות או עולה בהן שחין ורפואתו לרחוץ הרבה במי סילקא. (כא) צריך ליזהר בתפילה או באכילה שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם לפי שיש שם מלמולי (פירוש זוהמא כעין שעורים קטנים) זיעה וכן שלא לחכך בראשו אבל מקומות המגולים בראשו ובפניו ובמקום המגולה שבזרועותיו  אין להקפיד. (כב) אם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי ויברך על נקיות ידיים ויועיל לתפילה אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן. (כג) לא תיקנו נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפילה אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה אלא אם כן הוא ישן על מטתו ערום  שאז אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם.
סימן ה’
כונת הברכות ובו סעיף א’
(א) יכוין בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם  יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל  ויכוין בכתיבתו ביו»ד ה»א שהיה והוה ויהיה. ובהזכירו אלהים  יכוין שהוא תקיף  בעל היכולת ובעל הכֹחות כֻלם.
סימן ו’
דין ברכות אשר יצר ואלהי נשמה ופירושיו ובו ד’ סעיפים:
(א) כשיצא מבית הכסא יברך אשר יצר את האדם בחכמה שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה. ויש מפרשים על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח והוא מלא נקבים כדלקמן בסמוך. ויש מפרשים בחכמה שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואחר כך בראו. וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים פירוש נקבים רבים כגון פה וחוטם ופי טבעת וגם ברא בו איברים רבים חלולים כמו לב וכרס ומעיים. שאם יסתם אחד מהם כלומר שבנקבים יש נקב אחד שהוא הפה שכשהוא במעי אמו הוא סתום וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת והאיברים החלולים אם היה נפתח אחד מהם לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. ועוד יש לפרש שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות וכיון שעבר אותו הגבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וכיוון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה ובכלל האיברים החלולים שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים הם כרס ומעיים שפיר הוי שבח זה מעניין עשיית צרכיו. ואפשר עוד שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא והוי שאם יפתח אחד מהם נמי מענין עשיית צרכיו ממש. רופא חולי כל בשר על שם שהנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש בבטן ימות והוצאתו היא רפואה. ומפליא לעשות מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט הרוח יוצא והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו הרי זה פלא. ועוד יש לפרש על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת. (ב) יש נוהגין להמתין לברך על נטילת ידיים עד בואם לבית הכנסת ומסדרים אותו עם שאר הברכות. ובני ספרד לא נהגו כן.(ג) ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך מפני שהוא ברכת ההודאה וברכת ההודאות אין פותחות בברוך כמו שמצינו בברכת הגשמים. (ד) יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונין אחריואמן וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחילה. ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחילה מפני שהמברך אינו מכוון להוציא אחרים ואפילו אם היה המברך מכוון להוציא אחרים הם מכוונים שלא לצאת בברכתו.
סימן ז’
דין לברך ברכת אשר יצר כל היום אחר הטלת מים ובו ד’ סעיפים:
(א) כל היום כשעושה צרכיו בין קטנים בין גדולים מברך אשר יצר ולא על נטילת ידים אף אם רוצה ללמוד או להתפלל מיד. (ב) הטיל מים ולא שפשף אף על פי שצריך לברך אשר יצר אין צריך ליטול ידיו אלא משום נקיות או משוםהכון. (ג) הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואחר כך נמלך והטיל מים פעם אחרת צריך לברך שתי פעמים אשר יצר.(ד) אין שיעור להשתין מים כי אפילו לטיפה אחת חייב לברך שאם יסתם הנקב מלהוציא הטיפה ההיא היה קשה לו וחייב להודות.
סימן ח’
הלכות ציצית ועטיפתוובו ז’ סעיפים:
(א) יתעטף בציצית ויברך מעומד. (ב) סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם פעמים בכיסוי הראש פעמים בגילוי הראש. ונכון שיכסה ראשו בטלית. (ג) טליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש אף על פי שאין בהם עיטוף יוצאין בהם ידי חובת ציצית. וטוב להניח אותו על ראשו רוחבו לקומתו ולהתעטף בו ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבישנו. (ד) מחזיר שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו כדי שיהא מסובב במצוות. (ה) מברך להתעטף בציצית. אם שניים או שלושה מתעטפים בטלית כאחת כולם מברכים ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן. (ו) על טלית קטן יכול לברך להתעטף אף על פי שאינו מתעטף אלא לובשו. (ז) צריך להפריד חוטי הציצית זה מזה. (ח) יכוין בהתעטפו שציוונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם. (ט) קודם שיברך יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים כדי שלא יברך לבטלה. (י) אם לובש טלית קטן בעוד שאין ידיו נקיות ילבשנו בלא ברכה וכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך עליו או כשילבש טלית אחר יברך עליו ויכוין לפטור גם את זה ואין צריך למשמש בציציות של ראשון. (יא) עיקר מצוַת טלית קטן ללובשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות. (יב) אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבים בציצית. ואם לבשם כולם בלא הפסק והיה דעתו מתחילה על כולם לא יברך אלא ברכה אחת אם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת והוא הדין אם לא היה בדעתו מתחילה על כולם הוי כמפסיק ביניהם. (יג) הלובש טלית קטן ומברך עליו וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול צריך לברך עליו דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבה הפסק ואם מתפלל בתוך ביתו אם היה דעתו מתחילה גם על טלית גדול ולא הפסיק בינתים בשיחה או בדברים אחרים, אינו צריך לחזור ולברך. (יד) אם פשט טליתו אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. (טו) אם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ומתעטף צריך לברך והוא שנפלה כולה אבל אם לא נפלה כולה אף על פי שנפלה רובה אינו צריך לברך. (טז) הלן בטליתו בלילה צריך לברך עליו בבוקר אף אם לא פשטו וטוב למשמש בו בשעת ברכה.(יז) נתכסה בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית ביטל מצות ציצית.
סימן ט’
איזה בגדים חייבים בציצית ואיזה פטורים מציצית ובו ו’ סעיפים
(א) אין חייב בציצית מן התורה אלא בגד פשתים או של צמר רחלים אבל בגדי שאר מינים אין חייבים בציצית אלא מדרבנן. (ב) ציציות של פשתים או של צמר רחלים פוטרים בכל מיני בגדים חוץ משל פשתים לצמר או של צמר לפשתים בזמן הזה דליכא תכלת מפני שהם כלאים. (ג) ציציות של שאר מינים אין פוטרים אלא במינם כגון משי לבגד משי וצמר גפן לצמר גפן אבל שלא במינם אין פוטרין. (ד) אם הטיל בטלית של שאר מינים קצת ציציות ממינו וקצת מצמר או פשתים יש להסתפק בו. (ה) יש אומרים שצריך לעשות הציציות מצבע הטלית והמדקדקים נוהגים כן. (ו) יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן אף על פי  שאין הלכה כן ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק.
סימן י’
דיני כנפות הטלית ובו י»ב סעיפים
(א) טלית שאין לה ד’ כנפות פטורה יש לה יותר מד’ חייבת ועושה לה ארבע ציציות בארבע כנפיה המרוחקות זו מזו יותר. (ב) יש לה ארבע וחתך אחת באלכסון ועשאוהו שנים הרי נעשית בעלת ה’ וחייבת. (ג) כפל קרנות טליתו וקשרם או תפרם ודומה כאלו קיצען ואין לה כנפות אף על פי כן לא נפטרה. (ד) טלית של בגד וכנפיה של עור חייבת היא של עור וכנפיה של בגד פטורה. (ה) היו לה ג’ כנפות ועשה בהם ג’ ציציות ושוב עשה לה כנף ד’ ועשה גם בו ציצית פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. (ו) אין כופלין את הטלית ומטילים ציצית על כנפיה כמו שהיא כפולה. אלא אם כן תפרה כולה ואפילו מרוח אחת. הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל הראשונה חותך הראשונה וכשרה ואם נתכוין להוסיף אף על פי שחתך אחת משתיהן פסולה. (ז) מלבושים שהם פתוחים מן הצדדין למטה ויש להם ד’ כנפות לצד מטה ולמעלה הם סתומים אם רובו סתום פטור ואם רובו פתוח חייב. ואם חציו סתום וחציו פתוח מטילין אותו לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת. (ח) קאפ»ה שהיא פתוחה בענין שיש לה ד’ כנפות אם יקבעו בה אשטרינג»ה לעשותה כסתומה כדי לפוטרה מציצית אינו מועיל תקון זה אם לא תהיה קבועה מחצי ארכה ולמטה לכל הפחות וגם שתהיה קבועה למטה מהחגור למען יהיה הרוב הסתום רוב הנראה לעינים דאם לא כן יאסר משום מראית העין. (ט) הכנפים צריך שיהיו מרובעות ולא שיהיו עגולות. (י) מצנפת פטורה אפילו של ארצות המערב שב’ ראשיה מושלכים על כתפיהם וגופם ואף על פי שמתכסה בה ראשו ורובו פטור כיון שעיקרה לכסות הראש דכסותך אמר רחמנא ולא כסות הראש. (יא) סודר שנותנין על הצואר במלכות ארץ ישראל שנקרא בערבי שי»ד וכן ביק»א שהיו נותנין בספרד על כתפיהם פטורים. (יב) מלבושים שבמצרים הנקראים גוחא»ש וכן מינטיג»ש ודולאמני»ש וקאפטאני»ש ופיריגי»ש שבתוגרמה אף על פי שיש להם ד’ כנפים פטורים.
סימן י»א
דיני חוטי הציצית ובו ט»ו סעיפים
(א) החוטין צריך שיהיו טוויין לשמן שיאמר בתחלת הטווי שהוא עושה כן לשם ציצית או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית ואם לא היו טווין לשמן פסולים: (ב) טוואן נכרי וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמן להרמב»ם פסול ולהרא»ש כשר. וצריכין שזירה ושיהיו שזורין לשמם. (ג) אם נתפרקו משזירתן ונעשו י»ו כשרים והוא שישתייר בשזור כדי עניבה. (ד) אורך החוטים השמונה אין פחות מד’ גודלים ויש אומרים י»ב גודלים וכן נוהגין ולמעלה אין להם שיעור. אחד מהחוטים יהיה יותר ארוך כדי שיכרוך בו הגדיל (החלק מהציצית שאינו ארוג). (ה) אין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם ולא מהנימין הנתלשים מהבהמה ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד והטעם משום ביזוי מצוה.(ו) אם עשאם מצמר גזול פסולים דכתיב ועשו להם משלהם. (ז) חוטין שאולין הלואה היא דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי. (ח) המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנה. (ט) יעשה נקב באורך הטלית לא למעלה מג’ אצבעות מפני שאינו נקרא כנף ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד הציפורן משום שנאמר על הכנף ואם היה למטה ממלא קשר גודל היה תחת הכנף.(י) אם היו רחוק מהכנף מלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור כשר כיון שהיה בו כשיעור בשעה שהטיל בו ציצית זה. יש אומרים שבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור ויש אומרים שדין רוחב הבגד כדין האורך ונראין דבריהם. (יא) אם הגדיל שקורין אור’ילייו הוא רחב לא יטיל בו הציצית ואם הטיל בו פסול דעל כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מהבגד אבל עולה הוא לשיעור מלא קשר גודל ולהרחקת ג’ אצבעות כיון שהנקב בתוך הבגד. (יב) מנין חוטי הציציות בכל כנף ארבעה כפולים שהם שמונה ואם הוסיף פסול. יחתוך ראשי החוטין הארבעה ויתחבם בכנף ויכפלם ואז יהיו ח’. (יג) יזהר לחתוך ראשי החוטין לעשותם ח’ קודם שיכרוך שאם כרך אפילו חוליא אחד (פירוש החלק מהציצית שבין קשר לקשר) וקשר אפילו קשר אחד ואחר כך חתכן פסול משום תעשה ולא מן העשוי שהרי בפיסול עשאם. (יד) יקח ד’ חוטים מצד זה וד’ מצד זה ויקשור שני פעמים זה על גב זה ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות וקושר שני פעמים זה על גב זה וחוזר וכורך וכן יעשה עד שישלים לחמש קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות. אין שיעור לכריכות רק שיהיו כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים והענף שמונה גודלים. ונוהגים לכרוך באויר ראשון ז’ כריכות ובשני ט’ ובשלישי י»א וברביעי י»ג שעולים כלם מ’ כמנין ה’ אחד שעולים ל»ט ועם השם הם מ’. ונהגו לעשות בסוף כל חוט קשר כדי שיעמוד בשזירתו. (טו)יש אומרים שצריך לדקדק שיתלה הציציות לאורך הטלית דבעינן שתהא נוטפת על הקרן, פי’ תלוי על הקרן, ואם היה ברחבו לא היה נוטף שהרי כלפי קרקע היה תלוי. יש אומרים שאין לתת שום בגד בנקבי הטלית שמכניסים בה הציציות ויש מתירין וכן נהגו.
סימן י»ב
דברים הפוסלים בציצית ובו ג’ סעיפים
(א) אם נפסקו כל חוטי הכנף ונשתייר בהם כדי עניבת כל החוטים הפסוקים ביחד כשר ואם לא נשאר כדי עניבה (פירוש וירכסו את החושן תרגום ויענבון) אפילו בחוט אחד שנפסק כולו פסול הלכך כיון שכל אחד כפול לשנים אם נפסקו שני ראשים פסול שמא נפסק חוט אחד ולפיכך מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בד’ ראשים בענין שלעולם הד’ ראשים הם מצד אחד של הקשר והד’ ראשים מצד האחר אם נפסקו שני ראשים מצד אחד כשר דודאי שני חוטים הם והרי נשתייר מכל אחד הראש השני שהוא יותר מכדי עניבה ולרבינו תם לא מכשירים אלא בנשתיירו ב’ חוטין שלימים דהיינו ארבע ראשים שכל אחד מהראשים ארוך י»ב גודלים אז מכשירים כשנפסקו השני חוטין אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה אבל אם נפסקו ג’ חוטין אף על פי שנשתייר בהם כדי עניבה פסולים ומפני כך כשנחתכו שלשה ראשים אם לא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ניכרים הד’ ראשים שמצד אחד של הקשר חיישינן שמא כל ראש הוא מחוט אחד ונמצא שאין כאן אלא חוט אחד שלם הילכך מספיקא פסול אבל אם לא נחתכו אלא שני ראשים מכשרינן בכדי עניבה והלכה כסברא ראשונה מיהו היכא דאפשר טוב לחוש לסברת רבינו תם. (ב) היכא דצריך כדי עניבה ומתוך שהחוטים עבים אינו יכול לענבם ואלו היו דקים היה בהם כדי עניבה כשר. (ג) כדי עניבה לרש»י מן הענף ולר»י אפילו נחתך כל הענף ולא נשאר כדי עניבה אלא מן הגדיל כשר ומנהג העולם כרש»י והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר»י.
סימן י»ג
דיני ציצית בשבצ ובו ג’ סעיפים
 (א) ארבע ציציות מעכבין זה את זה שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת (ב) אם היא מצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה לרשות הרבים בין טלית קטן בין טלית גדול אפילו בזמן הזה שאין לנו תכלת. ( ג) אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו דגדול כבוד הבריות.
סימן י»ד
דיני טלית שאולה ובו ה’ סעיפים
(א) ציצית שעשאו גוי פסול דכתיב דבר אל בני ישראל לאפוקי גוים. אשה כשרה לעשותו.(ב) הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כוונה אם אין ציציות אחרים מתוקנים להכשירו יש לסמוך על הרמב»ם שמכשיר אבל לא יברך עליו. (ג) השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת פטור מלהטיל בה ציצית כל ל’ יום דכתיב כסותך ולא של אחרים אבל אחר ל’ יום חייב מדרבנן מפני שנראית כשלו. שאולה כשהיא מצוייצת מברך עליה מיד. (ד) מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. (ה) טלית של שותפין חייבת בציצית דכתיב על כנפי בגדיהם.
סימן ט»ו
אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית ובו ו’ סעיפים
(א) מותר להתיר ציציות מטלית זה וליתנם בטלית אחר אבל שלא להניחם בבגד אחר לא. (ב)אינו יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם הציציות ולתופרו בבגד אחר משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה. (ג) טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה לשתים ובכל חלק יש בו שיעור להתעטף ונשאר לכל אחת מהם ציצית אחת או שתים אין בו משום תעשה ולא מן העשוי. (ד) נקרע הטלית תוך שלשה אצבעות סמוך לשפת הכנף אינו רשאי לתופרו ופירש רש»י דחיישינן שישתייר מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית ולטעם זה אפילו נקרע כל שהוא לא יתפור. ולפי זה טלית של צמר שנקרעה תוך שלשה מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר. ורב עמרם פירש דטעמא משום דנקרע תוך שלשה לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי ואף על גב דתפרה כמאן דפסק חשוב ואי עבד ביה ציצית לא פטר לטלית ולפירוש זה אם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר ויש אומרים דלרב עמרם לא נפסל אלא ציצית שהיה בו בעת שתפרו אבל אם אחר שתפרו הטיל בו ציציות כשר וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר. (ה) אם נקרע מנקב שהציצית תלוי בו ולמטה אם קדם הטלת ציצית לקרע שאותו ציצית היה שם בשעת הקרע כשר ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית אם הוא של צמר כשר לכולי עלמא ואם הוא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו המין לא יתפור לדעת רש»י. ואם נקרע ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית איכא לספוקי. (ו)התופר חתיכת בגד בכנפי הטלית וכן מה שנוהגים לתפור סביב הנקב שהציצית בו אם הטלית של משי ותופרו בחוט משי לבן יש לחוש בדבר לדעת רש»י שלא תהא שום תפירה למטה מג’ ולמעלה מקשר גודל.
סימן י»ו
שיעור טלית ובו סעיף אחד
(א) שיעור טלית שחייב בציצית שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו.
סימן י»ז
מי הם החייבים בציצית ובו ג’ סעיפים
(א) אף על גב דכתיב וראיתם אותו סומא חייב בציצית מפני שנתרבה מאשר תכסה בה וקרא דוראיתם אותו איצטריך למעט כסות לילה.(ב) נשים ועבדים פטורים מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. טומטום ואדרוגינוס חייבין מספק ויתעטפו בלא ברכה. (פירוש טומטום לא נודע אם הוא זכר או נקבה ואדרוגינוס יש לו זכרות ונקבות). (ג) קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו.
סימן י»ח
זמן ציצית ובו ג’ סעיפים
(א) לילה לאו זמן ציצית הוא דאמעיט מוראיתם אותו להרמב»ם כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא מיוחד ליום ומה שלובש ביום חייב אפילו מיוחד ללילה ולהרא»ש כסות המיוחד ללילה פטור אפילו לובשו ביום וכסות המיוחד ליום ולילה חייב אפילו לובשו בלילה. (ב) סדינים אף על פי שאדם ישן בהם בבוקר אין מטילין בהם ציצית: (ג) מאימתי מברך על הציצית בשחר משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. ואם לבשו מעלות השחר ואילך יש אומרים דמברך עליו וכן נוהגין (מרדכי פרק ב’ דמגילה). ואם לבשו קודם לכן כגון בסליחות לא יברך עליו וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך (תשב»ץ):
סימן י»ט
זמן ברכת ציצית ובו ב’ סעיפים
(א) ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית שאין מצוה אלא בלבישתו: (ב) עשה טלית לצורך תכריכין אף על פי שלובשו לפעמים בחייו פטור:
סימן כ’
דיני לקיחת ומכירת טלית ובו ב’ סעיפים
(א) הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר אינו יהודי כשר, דכיון דתגר הוא חזקה שלקחה מישראל דלא מרע נפשיה. אבל אם לקח מאינו יהודי שאינו תגר פסולה: (ב) אין מוכרים טלית מצוייצת לעובד כוכבים שמא יתלווה עם ישראל בדרך ויהרגנו אפילו למשכן ולהפקיד טלית מצוייצת לעובד כוכבים אסור אלא אם כן הוא לפי שעה דליכא למיחש להא:
סימן כ»א
כדת מה לעשות בציציות שנפסקו ובטליתות ישנים ובו ד’ סעיפים
(א) חוטי ציצית שנפסקו יכול לזרקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה אבל כל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה משום בזוי מצוה. (ב) טליתות של מצוה שבלו אדם בודל עצמו מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה אלא זורקן והם כלים: (ג) מותר ליכנס בציצית לבית הכסא. (ד) יש ליזהר כשאדם לובש טלית שלא יגרור ציציותיו:
סימן כב
דין שהחיינו על עשיית ציצית ובו סעיף אחד
(א) קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו דלא גרע מכלים חדשים.
סימן כ»ג
דיני ציצית בבית הקברות ובו ג’ סעיפים
(א) מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית והוא שלא יהא נגרר על הקברות אבל אם הוא נגרר על הקברות אסור משום לועג לרש במה דברים אמורים בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה אסור אפילו אינם נגררים והני מילי כשהציציות מגולים אבל אם הם מכוסים מותר: (ב) יש נוהגים לקשור שני ציציות שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות ולא הועילו כלום בתקנתן: (ג) הנכנס תוך ד’ אמות של מת או של קבר דינו כנכנס לבית הקברות. במקום שנוהגים להסיר ציצית מטלית המת בבית אם הכתפים לובשים ציצית איכא למיחש בהו משום לועג לרש:
סימן כ»ד
הנהגת לבישת הציצית ושכרה ועונשה ובו ו’ סעיפים
(א) אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום א כדי שיזכור המצוה בכל רגע ועל כן יש בו חמשה קשרים כנגד ה’ חומשי תורה וארבע כנפים שבכל צד שיפנה יזכור ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה: (ב) מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע רמז לדבר והיו הדברים האלה וגו’ על לבבך: (ג) טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה כשמברך: (ד) יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיעים לוראיתם אותו וליתן אותם על העינים ומנהג יפה הוא וחבובי מצוה. (ה) כשמסתכל בציצית מסתכל בשני ציציות שלפניו שיש בהם עשרה קשרים רמז להויות וגם יש בהם ט»ז חוטים ועשרה קשרים עולה כ»ו כשם הוי»ה: (ו) גדול עונש המבטל מצות ציצית ועליו נאמר לאחוז בכנפות הארץ וגו’ טהזהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה:
סימן כ»ה
דיני תפילין בפרטות בו י»ג סעיפים
 (א) אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפלין שמעלין בקודש והמניחין כיס התפלין והטלית לתוך כיס אחת צריכין ליזהר שלא יניחו כיס התפלין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחלה ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצוה. (ב) מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפלין בביתו וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול. (ג) הרא»ש היה מסדר הברכות עד עוטר ישראל בתפארה ואז היה מניח תפילין ומברך עוטר ישראל בתפארה: (ד) צריך שיהיו תפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפלה: (ה) יכוין בהנחתם שצונו הקב»ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישתעבד להקב»ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו. ויניח של יד תחלה ויברך להניח תפילין ואחר כך יניח של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם. (ו) אם פגע בשל ראש תחלה צריך להעביר על אותה המצוה ויניח של יד תחלה ואחר כך של ראש. (ז) יברך להניח בקמץ תחת הה»א ולא בפתח ובדגש: (ח) כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פירוש קודם. ויעבר את הכושי פירושו רץ והקדים לפניו). לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתם שקשירתם זו היא עשייתן. (ט) אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש ואם הפסיק מברך על של ראש על מצות תפילין. (י) אם סח לצורך תפילין אינו חוזר ומברך אם שמע קדיש או קדושה בין תפלה של יד לתפלה של ראש לא יפסיק לענות עמהם אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים: (י»א) אחר שקשר של יד על הזרוע יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע ויש מי שאומר שאסור להוציא תפלה של ראש מהתיק עד שתהא תפלה של יד מונחת. (י»ב) אם מניח תפילין כמה פעמים ביום צריך לברך עליהם בכל פעם. נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומן צריך לברך. (י»ג) נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון. ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים דהיינו לאחר קדיש יתום והכי נוהגים המדקדקים (פתח עינים ספר המוסר פ»ד). וביום שיש בו ספר תורה נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל. ביום ראש חודש חולצים אותם קודם תפלת מוסף.
סימן כ»ו
דין מי שאין לו אלא תפילה אחת ובו ב’ סעיפים
(א) אם אין לו אלא תפלה אחת מניח אותה שיש לו ומברך עליה שכל אחת מצוה בפני עצמה והוא הדין אם יש לו שתיהם ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת מניח אותה שיכול: (ב) אם אינו מניח אלא של ראש לבד מברך עליה על מצות תפילין לבד.
סימן כ»ז
מקום הנחתן ואופן הנחתן בו י»א סעיפים
(א) מקום הנחתן של יד בזרוע שמאל בבשר התפוח שבעצם שבין הקובד»ו ובית השחי ויטה התפלה מעט לצד הגוף בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך. (ב) המנהג הנכון שיהא היו»ד של קשר תפלה של יד לצד הלב והתפלה עליו לצד חוץ. יש ליזהר שלא תזוז יו»ד של הקשר מהתפלה: (ג) המנהג הנכון לתקן שהמעברתא שבה הרצועה עוברת תהא מונחת לצד הכתף והקציצה לצד היד: (ד) לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו לא שנא של יד לא שנא של ראש. (ה) אדם שהוא עלול לנזילות ואם יצטרך להניח תפלה של ראש על בשרו לא יניחם כלל יש להתיר לו להניח תפלה של ראש על הכובע דק הסמוך לראש ויכסם מפני הרואים. (ו) ואטר יד ימינו אם עושה כל מלאכתו בשמאלו מניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם ואם שולט בשתי ידיו מניח בשמאל כל אדם. ואם כותב בימינו ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו או כותב בשמאל ושאר כל מעשיו עושה בימין יש אומרים שיניח תפילין ביד שתש כח דבעינן יד כהה ויש אומרים שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לענין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה. (ז) אף על פי שיש לאדם מכה במקום הנחת תפילין יניח תפילין כי מקום יש בזרוע להניח שתי תפילין כי העצם הסמוך לבית השחי מחציו עד הקובד»ו הוא מקום הנחת תפילין: (ח) אורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור ונוהגין העולם לכרוך על הזרוע ששה או שבעה כריכות.(ט) מקום הנחת תפלה של ראש מהתחלת עיקרי השער ממצחו עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס: (י) צריך שיהיה הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף. צריך לכוין הקציצה שתהא באמצע כדי שתהא כנגד בין העינים וגם הקשר יהיה באמצע העורף ולא יטה לכאן או לכאן וצריך שיהא המקום שבקשר שנראה כעין דל»ת לצד חוץ. (י»א) צריך שיהיה השחור שברצועות לצד חוץ ולא יתהפכו בין של יד בין של ראש ישלשל הרצועות שיהיו תלוים לפניו ויגיעו עד הטבור או למעלה ממנו מעט רוחב הרצועות של יד ושל ראש כאורך שעורה לפחות. אם פיחת משיעור אורך הרצועות ורחבן אם אינו מוצא אחרות מניחן כמות שהן עד שימצא אחרות כשיעור. תפילין של ראש טוב להיותם גלוים ונראים אבל תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות תפילין בפניו.
סימן כ»ח
דיני חליצת תפילין בו ג’ סעיפים
(א) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה שלא יסיח דעתו מהם וימשמש בשל יד תחלה וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך ימשמש בשל יד וכשיאמר והיו לטוטפות בין עיניך ימשמש בשל ראש: (ב) תפילין של ראש חולץ תחלה משום דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים צריך לחלוץ תפילין של ראש מעומד ויניח בתיק של ראש ועליו של יד כדי שכשיבוא להניחם יפגע בשל יד תחלה: (ג) מנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן:
סימן כ»ט
אין לברך כשחולץ תפילין ובו סעיף א’
(א) אין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין אפילו כשחולצם ערב שבת בין השמשות
סימן ל’
זמן הנחתן בו ה’ סעיפים
(א) זמן הנחתן בבוקר משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד’ אמות ויכירנו: (ב)אסור להניח תפילין בלילה שמא ישכחם ויישן בהם. אם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הם עליו כל הלילה מותר ואין מורין כן. אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר ומורין כן: (ג) היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה מניחם וכשיגיע זמנן ימשמש בהם ויברך דליכא למיחש שמא יישן בהם כיון שהשכים ויצא לדרך: (ד) היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה או שהיה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום יניח ידו עליהם עד שיגיע לבית ואם יש בית קרוב לחומה שמשתמרים שם חולצם ומניחם שם: (ה) ויש מי שאומר שאם התפלל תפלת ערבית מבעוד יום עד שלא הניח תפילין אין לו להניחם אחר כך:
סימן ל»א
דין תפילין בשבת ויום טוב בו ב’ סעיפים
(א) בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין מפני שהם עצמם אות ואם מניחים בהם אות אחר היה זלזול לאות שלהם: (ב) בחול המועד גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו שימי חול המועד גם הם אות.
סימן ל»ב
סדר כתיבת תפילין ובו נ»ב סעיפים
(א) מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהן קדש לי כל בכור עד למועדה והיה כי יביאך עד למועדה מימים ימימה כי בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים ופרשת שמע עד ובשעריך ופרשת והיה אם שמוע עד על הארץ (ב) של ראש יכתוב כל אחת בקלף לבדה ושל יד כותבן כולם בקלף אחד: (ג) יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים. (ד) צריך שלא תדבק שום אות בחברתה אלא כל אות תהיה מוקפת גויל. (ה) צריך שיכתוב בימינו אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו. ואם כתב בשמאל פסולים, אם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין. ואיטר יד שמאל דידיה הוי ימין: (ו) אין (צריך) לשרטט כי אם שיטה עליונה ואם אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט ישרטט כל השורות ולא ישרטט בעופרת מפני שהמקום השרטוט נשאר צבוע. (ז) הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר ואם שינה פסול מהו קלף ומהו דוכסוסטוס העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס ולפי זה כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר היינו במקום היותר קרוב לבשר דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד: (ח) צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד וצריך שיהיה מעובד לשמו טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה אבל אם עיבדה לשם מזוזה פסול: (ט) אם עיבדו אינו יהודי להרמב»ם פסול אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו ולהרא»ש כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו (י) כשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות אף על פי שנקל לאינו יהודי לזייף אין חוששין משום דמרתת האינו יהודי פן יכיר ישראל בטביעות עין: (י»א) עור שעיבדו שלא לשמו אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו יתבאר בטור יורה דעה סימן רע»א: (י»ב) יהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים אפילו מנבילה וטריפה שלהם אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים דכתיב למען תהיה תורת ה’ בפיך ממין המותר לפיך ולא מעור דג אפילו הוא טהור משום דנפיש זוהמיה: (י»ג) יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים: (י»ד) הסופרים הזריזים עושים שלשה מיני קלפים העב יותר לכתוב בו פרשת שמע שהיא קטנה והדק ממנו לפרשת והיה אם שמוע שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והיה כי יביאך שהם ארוכות עושים קלף דק מאד ובזה יתמלאו הבתים בשוה וזהו נוי לתפילין: (ט»ו) אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה»א או המ»ם כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף. ניקב רגל פנימי של ה»א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר להרא»ש. (י»ו) נפסק אחת מהאותיות, אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים. הא דמכשרינן כשנפסק אות דוקא כשנכתב בכשרות ואחר כך נפסק אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו או אם רגל הכ»ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו פסול: (י»ז) אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות אין תקנה לגרור הדיו ועל ידי כך יהיה ניכר האות דהוי חק תוכות ופסול משום דבעינן וכתב ולא וחקק והוא הדין אם טעה וכתב דלי»ת במקום רי»ש או בי»ת במקום כ»ף אין תקנה למחוק התג לתקן האות משום דהוי כחק תוכות: (י»ח) מ»ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה משום דהוי כחק תוכות ומה תקנתה שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו»ן כפופה ואחר כך יכתוב מה שגרר ורי»ש שעשאה כמין דלי»ת יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי»ש משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול הילכך צריך לגרור שניהם ואם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה פסול ואם גרר והפרידה כשר ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקונה. אם נגעו רגלי הה»א והקו»ף בגג יגרור הרגל ויחזור ויכתבנו ואין צריך לגרור כל האות כי הגג כדין נכתב. אם נגע רגל האל»ף בגג האל»ף או פני האל»ף בפנים בגג שתחתיה פסול ואין תקנה בגרירה להפרידה דהוי כחק תוכות אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול ויחזור ויכתבנו. (י»ט) בתחלת הכתיבה יאמר בפיו אני כותב לשם קדושת תפילין מלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותב לשם קדושת השם. (כ’)צריך לדקדק בחסרות ויתרות שאם חסר או יתר אות אחת פסולים ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן: (כ»א) כל פרשה אחר שיכתבנה יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה: (כ»ב) טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם לקרות כל מה שכתב כדי שלא יבאו לידי גניזה על ידו: (כ»ג) אם מצא שחסר אות אחת אין לו תקנה שאם כן היו כתובין שלא כסדרן ופסולין משום דכתיב והיו בהוייתן יהו ואם יתר אות אחת יש לו תקנה על ידי שיגרור אותה אם היא בסוף תיבה או בתחלתה אבל אם היא באמצע תיבה לא משום דכשיגרור יהיה נראה כשתי תיבות: (כ»ד) מותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק אפילו אזכרה ולא ימחוק בעודו לח אלא ייבשנו יפה כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם: (כ»ה) כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה כגון נגע רגל האל»ף בגג האל»ף או פני האל»ף בפנים בגג שתחתיה או שהיה רגל הה»א או רגל הקו»ף נוגעים או שהיתה אות אחת חלוקה לשתי אותיות כגון צד»י שכתב יו»ד נו»ן או שי»ן שכתבה עי»ן יו»ד או חי»ת שני זייני»ן ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם הוי שלא כסדרן ופסולין אבל להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם שפיר דמי דכיון שהאות צורתה עליה כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב והוא הדין שאם לא היו מקצת יודי»ן שעל האלפי»ן והשיני»ן והעייני»ן ורגלי התוי»ן נוגעין בגוף האות ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם שאף על פי שכתב לפניהם יכול לחזור ולתקנם דכיון דצורת האות היתה ניכרת ליכא משום כתבן שלא כסדרן ויש מי שאומר דהוא הדין אם חוטרא דחי»ת למעלה אין נוגעין זה לזה אך אין ניכר להדיא פרידתן אף על פי שהתינוק קורא שני זייני»ן מותר להדביקם: (כ»ו) אם אותיות של שם דבוקות יכול להפרידם: (כ»ז) אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם מותר להעביר קולמוס עליהם להטיב הכתב ולחדשו ולא הוי שלא כסדרן: (כ»ח) יש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ»ד באויר הה»א או החי»ת אפילו בלא נגיעה: (כ»ט) אם אין הפרשיות שגורות בפיו צריך שיכתוב מתוך הכתב: (ל) אינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות: (ל»א) אם אינו כותב מתוך הכתב לא יכתוב על פה שמקרא אותו אחר אלא אם כן יחזור הוא ויקרא בפיו: (ל»ב) צריך להניח חלק למעלה כדי גגה של למ»ד, ולמטה כשיעור כ»ף ונו»ן פשוטה, ובתחלתן וסופן אין צריך להניח כלל. וצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות וכן בין השיטים כמלא שיטה ובין כל אות כמלא חוט השערה כמו בספר תורה וכמו שיתבאר בטור יורה דעה גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק: (ל»ג) יעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת ולפחות יזהר שלא יכתוב ג’ אותיות חוץ לשיטה ואם כתבם לא פסל: (ל»ד) ב’ אותיות שהם תיבה אחת לא יכתוב חוץ לשיטה: (ל»ה) אותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף ולא יצא מהם כלל חוץ לדף: (ל»ו) יעשה כל פרשיותיה פתוחות חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע שיעשנה סתומה ואם שינה פסול. ויש מכשירים בכולם פתוחות (מהר»ם פאדו»ה סימן פ»ז בשם אורחות חיים ובית יוסף בשם העיטור). ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה כשאר הפרשיות. ולכן נהגו שפרשת קדש לי והיה כי יביאך ופרשת שמע מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט’ אותיות ובסוף שמע אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט’ אותיות ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב ט’ אותיות ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב»ם בין להרא»ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב»ם: (ל»ז) עור הבתים צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף טהורים אפילו מנבילה או טרפה שלהם ורשאי לעשות מקלף או מעור שליל. צריך שיהיה מעובד לשמו היכא דאפשר: (ל»ח) יעשה ד’ בתים מעור אחד לשל ראש ובית אחד לשל יד: (ל»ט) תפילין בין של ראש בין של יד הלכה למשה מסיני שיהיו מרובעות בתפרן ובאלכסונן דהיינו שיהיו ריבוען מכוון ארכו כרחבו כדי שיהיה להם אותו אלכסון שאמרו חז»ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונה וצריך לרבע מקום מושבן וגם הבתים. עשאם מרובעות ואחר זמן נתקלקל ריבוען יש מי שאומר שצריך לרבען. (מ) עור הבתים מצוה לעשותו שחור (ועיין לקמן סימן ל»ג). חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר ואם לא הגיע כשרה והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהיו ד’ ראשיה נראין לכל: (מ»א) אורך ורחב הבתים וגובהן אין לו שיעור:(מ»ב) שי»ן של תפילין הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי»ן בולטת מקמטי העור אחד מימינו ואחד משמאלו של ימין המניח של ג’ ראשים ושל שמאל המניח של ארבע ראשים. חריץ של שי»ן דהיינו חודה למטה יגיע עד מקום התפר. (מ»ד) תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני והיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים ונראה כעין דף של גשר הנקרא תיתורא מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני והיינו שעור התיתורא יהא ארוך מצד אחד ויעשה בו המעברתא כיצד יחתכנו בשני צדדים שלא תהא רחבה כמו רוחב התיתורא כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא ובאותה מעברתא עוברת הרצועה ועל שם כך נקראת מעברתא גם בתפילין של יד יעשה תיתורא ומעברתא. יגלגל כל פרשה מסופה לתחלתה וכורכם בקלף קטן ויש מקפידין מלכורכן אלא בקלף כשר והלכה למשה מסיני שיכרוך עליה שער בהמה או חיה הטהורים. ונהגו שיהיה שער של עגל ואם לא מצא של עגל כורך בשל פרה או של שור ורוחץ השער היטב בתחלה עד שיהא נקי קצת שער זה צריך שיראה חוץ לבתים: (מ»ה) יתן כל פרשה בבית שלה שתהא זקופה מעומד בביתה: (מ»ו) יהיה הגליון עליון תחלה שזהו שורה עליונה וגליון תחתון לצד פה הבתים. (מ»ז) אם כתב כל הארבעה פרשיות בקלף אחד כשרים אפילו אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית ושל יד כותב הארבעה פרשיות בקלף אחד וגולל אותן מסופן לתחלתן וכורך קלף עליהם ושער עגל ומכניסן בביתם כמו של ראש. אם כתבם על ארבעה קלפים והניחם בארבעה בתים יצא והוא שיטלה (פירוש, יכסה) עור על ארבעה בתים שיהיו נראים כבית אחד. (מ»ח) אם צפה הבתים בזהב או בעור בהמה טמאה פסולים: (מ»ט) הלכה למשה מסיני שיהיו תפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים וטוב לתפור בגידי שור: (נ’) אין לקנות גידים מאינו יהודי משום דחיישינן שמא של בהמה טמאה הם. מקום שאין גידין מצויים תופרים בטאליאדור»ש שעושים מן הקלף עד שיזדמנו להם גידים:(נ»א) יתפור שלשה תפירות בכל צד וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית. (נ»ב) יכניס הרצועה תוך המעברתא ויעשה קשר כמין דלי»ת בשל ראש וכמין יו»ד בשל יד להשלים אותיות שד»י עם השי»ן שבשל ראש. ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי»ן מתפילין ואחר כך יעשה הדלי»ת ואחר כך היו»ד כסדר אותיות השם: