| לידה | 1620 ה’ש»ף צפת, האימפריה העות’מאנית |
||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 10 בפברואר 1689 (בגיל 69 בערך) כ»א בשבט ה’תמ»ט ירושלים, האימפריה העות’מאנית |
||||
| כינוי | המג»ן | ||||
| מקום קבורה |  |
||||
| מדינה |  |
||||
| תקופת הפעילות | ? – 4 בפברואר 1689  |
||||
| תחומי עיסוק | הראשון לציון | ||||
| רבותיו | רבי ברוך ברזילי | ||||
| תלמידיו | רבי חזקיה די סילוה | ||||
| בני דורו | רבי אברהם אזולאי | ||||
| חיבוריו | אלף המגן, קרבן חגיגה | ||||
|
|||||
  |
|||||
הרב משה גאלנטי (כונה לעיתים המג»ן; ה’ש»ף, 1620, צפת – כ»א בשבט ה’תמ»ט, 10 בפברואר 1689, ירושלים) היה הראשון לציון הראשון וראש רבני ירושלים במאה ה-17.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בצפת לרבי יהונתן גאלנטי בן הרב משה גאלנטי הראשון. בצעירותו למד בצפת אצל הרב ברוך ברזילי והרב גבריאל איספיראנסה, ובגיל 34 עבר להתגורר בירושלים.
עם פטירת חתנו מזיווג שני רבי יעקב ישראל חגיז בשנת ה’תל»ד, מונה הרב גאלנטי לשמש תחתיו כראש ישיבת בית יעקב בירושלים, שהקימו האחים אברהם ויעקב ויגה מליוורנו, ולמדו בה 87 תלמידי חכמים. בשל פטירת חתנו, בתקופה זו גם גידל הרב גלאנטי בביתו את בתו האלמנה, עם בנה ר’ משה חאגיז ובתה.
נשלח מספר פעמים לחוץ לארץ כשד»ר על מנת לממן את החזקת מוסדות התורה בירושלים. היה נערץ במיוחד על תושבי ירושלים וראש החכמים בה.
נפטר בכ»א בשבט ה’תמ»ט (1689) לאחר חולי של 15 יום. נקבר בירושלים במורדות הר הזיתים בקרבת מוצא מעיין הגיחון, ליד קברם של רבי קלונימוס בעל הנס ורבי עובדיה מברטנורא[1].
לאחר פטירתו, מונה גיסו רבי משה בן חביב לתפקיד הראשון לציון.
נינו היה רבי רפאל מיוחס, ששימש גם הוא בתפקיד הראשון לציון.
כשבא לירושלים, רצו תושבי העיר למנותו כרב עליהם, אך רבי משה לא היה מוכן לכהן בתפקיד שררתי שייחשב כבעל חשיבות גדולה יותר מאשר זו של תלמידי חכמים אחרים בירושלים, כיוון שהרגיש כשווה בין שווים.
בשנת ה’תכ»ד החליטו חכמי ירושלים למנותו לתפקיד שייקרא «ראשון לציון», שאינו תואר שררתי. ההסבר לכך היה כי בעוד התואר «רב» הוא מלשון «ריבוי», כלומר מעל לאחרים, התואר «ראשון» מסמל את היותו שווה בין שווים בגדלותו בתורה, אולם הוא יהיה «הראשון» שייצג, את «ציון» מתוך כלל תלמידי החכמים של העיר. בשל כך הסכים רבי משה להתמנות לרבה של העיר, ומונה לראשון בשושלת הראשונים לציון.
בזמן כהונתו כראשון לציון, שלטה הממלכה העות’מאנית בארץ ישראל. סיפור ידוע אודות הרב גאלנטי בתקופה זו התרחש בשנת תל»ז, שהייתה שנת בצורת. המושל העות’מאני האשים את היהודים על כך שאינם מתפללים מספיק על ירידת הגשמים, והצהיר כי אם לא ירדו גשמים בתוך שלושה ימים, יגורשו היהודים מירושלים. רבי משה כינס מספר אנשים, שיחד התפללו והתענו במשך שלושה ימים. ביום השלישי, כשהלכו להתפלל, אמר רבי משה לאנשיו שילבשו מעילים כהכנה לירידת גשמים. בדרכם למקום התפילה פגש אותם אחד מחיילי הממשל וסטר לרבי משה על לחיו וגער בו על שאין צורך בבגדי החורף בשנת בצורת, וגיחך על כך שלמחרת עתידים היהודים להיות מגורשים מירושלים. רבי משה ואנשיו הגיבו באיפוק והמשיכו למקום תפילתם. לפי המסופר, עם סיום תפילתם החלו לרדת גשמים, ובחזרתו ממקום התפילה ניגש אל רבי משה החייל שסטר לו לפני כן, וביקש את סליחתו. בכך נמנע גירושם של יהודי ירושלים מהעיר.
רבי משה נשלח לארצות הגולה בתור שד»ר (שליח דרבנן) כדי לאסוף כספים ליישוב היהודי שנהנה אז מכספי החלוקה. כאשר הגיע לבודון שבהונגריה סייע לרב המקום רבי אפרים הכהן להתיר עגונה. כמו כן נמצאות בידינו תשובות שהשיב בהלכה לרבי יעקב די בוטון (נינו של הלחם משנה בעל ספר עדות ביעקב), ולרבי יוסף אלמושנינו בעל עדות ביהוסף.
עמדתו ומעשיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופתו של רבי משה עלתה קרנו של משיח השקר שבתאי צבי, ובמסעותיו אף הגיע זה האחרון לאנשי ירושלים במטרה לשכנעם בנכונות שליחותו. אנשי ירושלים ובראשם רבי משה נמנו עם המתנגדים החריפים ביותר של שבתאי צבי ואף החרימו אותו, ורבי משה פרסם את דעתו על שבתאי צבי בכרוזים. לאחר התאסלמותו של האחרון עזר רבי משה לאחות את הקרעים שנוצרו בעם היהודי.
בתקופתו היישוב היהודי בארץ ישראל נהנה מכספי החלוקה שהגיעו אליהם מארצות הגולה. בשנת ת»מ תיקן רבי משה שיש לחלק את כספי החלוקה ל-24 חלקים, כך ש-12 חלקים תקבל ירושלים, שמעלתה גבוהה מהערים האחרות, שמונה חלקים תקבל צפת שהייתה מלאה בחכמים וסופרים, וארבעה חלקים תקבל חברון.